אני זוכר שליוויתי כמה כדורסלנים צעירים למחנה כדורסל בסרביה בתור מאמן צעיר. רק ישבתי שם וצפיתי באימונים. היה שם מאמן אחד שמאוד נהניתי לראות והרגשתי שאני לומד דברים, אבל צפייה ברוב המאמנים האחרים הרגישה לי כמו בזבוז זמן. לא הבנתי למה הם עושים את מה שהם עושים, חשבתי שאני יודע הרבה יותר טוב מהם. צעיר בן 25, כן?

אפקט דאנינג-קרוגר גורם לאנשים להחליט החלטות לא טובות שמתבססות על הערכה שגויה של כמות הידע שיש להם באותו רגע. זה מאפיין מאמנים צעירים או ספורטאים צעירים, שבטוחים שהם יודעים הרבה למרות שבהמשך הקריירה שלהם הם יגלו (כמו כולם) שזה לא נכון.

כמות הדברים שלמדתי מאז אותו מחנה ב-12 השנים שחלפו יכולה למלא כמה וכמה וכמה קורסים. אולי בעתיד זה אכן יקרה.

הערכת-יתר של יכולות יכולה לעבוד לטובתנו לפעמים, כי אנשים נוטים לאהוב אנשים אחרים שיש להם ביטחון, לסמוך עליהם יותר ולהאמין להם כשהם מדברים בביטחון. מניח שרובנו מכירים לפחות אדם אחד כזה.

זה עלול לא להחזיק לאורך זמן, כי פערים בידע ובניסיון מתגלים בסופו של דבר, אבל יש כאלה שהפגנת הביטחון עוזרת להם להיכנס למקומות שהידע שלהם לבדו לא היה מצליח להכניס אותם אליהם.

אני מאוד אוהב את התמונה הזו. בשלב מספר אחד אני בגיל 25. בשלב מספר שלוש אני אחרי שפגשתי את יונתן אלון ורפי בוגטין. עכשיו אני בפיתולים של שלב מספר 5. הוא הכי ארוך והכי כיף.

‍

כדי לקרוא עוד קצת מה זה אומר להיות student of the game - לחצו כאן.