דוקטור ג'רי לינץ' הוא פסיכולוג ספורט שעבד, ועדיין עובד לפעמים, עם קבוצות ספורטאים מובילים בענפי ספורט שונים בארצות הברית.

בספר שמיועד להורים אבל בעצם עשוי לעזור גם למאמנים וגם לחובבי ספורט בכלל, לינץ' כותב מה שבעיניו חשוב כשאנחנו מגדלים ספורטאים צעירים. 

במשפט אחד: תנו להם לשחק.

‍

בכמה משפטים:

כשאנחנו שואלים ילדים למה הם משחקים רובם לא אומרים שהם רוצים לזכות באליפות, לקבל מילגה מלאה למכללות או שאר מטרות ענקיות שכאלה.

הם משחקים כי זה כיף, כי יש שם אתגר, כי החברים שלהם שם.

גם אני, עם כל הניסיון שלי בתור פסיכולוג, בתור הורה הייתי צועק על שופטים ומנסה לאמן את הילדים שלי. הם הרגיעו אותי מהר מאוד.

‍

להיות מיינדפול זה להיות מודע למה שקורה עכשיו בלי לרצות שזה יהיה שונה, ליהנות ממה שנעים בלי להיאחז בזה כשזה משתנה (וזה ישתנה), לחוות את מה שלא נעים בלי לפחד שזה תמיד יהיה כך (כי זה לא).

גם להיות הורים לילדים שמשחקים בספורט זו חוויה לפעמים נעימה ולפעמים לא, ואנחנו צריכים להיות יותר מיינדפול לאיך שאנחנו מתנהגים.

אין נתיב כלשהו שמוביל למיינדפולנס. מיינדפולנס זה הנתיב.

מיינדפולנס זה לא המטרה. מיינדפולנס זה הדרך.

‍

אלופים הם:

אלה שמתחרים מול פחד, תסכול, עייפות וספק עצמי, אלה שמפגינים אומץ, נחישות, התמדה וסבלנות, אלה ששואפים לתוצאות חיוביות ונהנים מהתהליך, לוקחים סיכונים כדי להשתפר ויודעים שמכישלונות לומדים, מתאמנים בעקביות כדי להגדיל את הסיכויים להצלחה, מבינים שניצחון זה תהליך ולא תוצאה, מבינים שיצטרכו להקריב ולסבול לפעמים כדי להשיג מה ששואפים להשיג ומוכנים לתת לאחרים כדי לתרום לקבוצה.

‍

במקום שהילדים יגידו "אני גרוע, אני לא מספיק טוב, לא מגיע לי לשחק", נסו לעזור לילדים להגיד "הטעות הזאת מעצבנת. אני יכול לעשות יותר טוב מזה. תראו איך אני מנסה".

הביקורת צריכה להיות על הפעולה, לא על האדם.

אחרי משחק או אימון כדאי לשאול את הילד/ה "למה את/ה יותר טוב/ה עכשיו, אחרי הטעות הזאת? מה למדת?" שאלה כזו תעזור להם להבין את חשיבות הטעויות בהתקדמות, ובסופו של דבר בהצלחה.

‍

כשאנחנו מפחדים ברמה הפיזית, יש לזה סיבה. אם אנחנו רוכבים על אופניים בירידה תלולה, טוב שנפחד ליפול. זה יגרום לנו לנסוע בצורה זהירה יותר ויקטין את סכנת הפגיעה. השאלה החשובה היא כמה הפחד הזה משקף את מה שיקרה במציאות, וכמה הוא מונע מאיתנו לנסות דברים שעשויים להתברר כנעימים או מוצלחים.

‍

"אל תתנגדו לשינוי. זה רק מביא צער לחיים. תנו למציאות להיות. תנו לדברים לזרום קדימה באופן טבעי באיזו דרך שהם רוצים."

- לאו צה.

‍

אין דרך למומחיות. מומחיות היא הדרך. אדם לא נהיה אלוף. אדם בוחר להיות אלוף כל יום כאשר הוא מתאמן.

‍

ההשפעה שלך בתור הורה היא אף פעם לא נייטרלית.

שפת הגוף שלך, טון הדיבור, מחוות הגוף והידיים, הבעות פנים - כולם מספרים מה עובר לך בתוך הראש ומה הנפש שלך מרגישה. כדאי לוודא שההשפעה הזאת על הילד/ה שלך תהיה חיובית.

‍

 הורים חושבים, לפעמים לא במודע או לא בכוונה, שאם הילדים שלהם ינצחו או יקלעו או יבקיעו אז הם הורים טובים יותר.

זה גורם לי להצטרך לעבוד עם ילדים שהופכים בגלל זה למאוכזבים מעצמם, מתוסכלים וכועסים שהם לא עומדים בציפיות.

‍

אני נוהג להגיד לילדים שיש רק שני סוגים של ספורטאים - כאלה שנכשלו וכאלה שייכשלו.

כולנו לא מושלמים. שחקני כדורסל שקולעים רק חצי מהקליעות שלהם מחוץ לקשת נחשבים קלעים מדהימים. אם כדורגלנית מבקיעה גול אחד מכל חמש בעיטות בממוצע, היא נחשבת סקוררית אדירה.

‍

אדם בן 93 היה הולך כל יום כ-20 קילומטרים בהרים ליד ביתו.

כששאלו אותו איך הוא עושה את זה, הוא ענה:

"לא ידעתי שאני לא אמור להצליח כזה דבר."

‍

גן עדן וגיהנום הם אותו דבר מלבד הבדל אחד קטן.

בשניהם מאכלים טעימים פרושים על שולחנות מפוארים.

בשניהם כל הסועדים מקבלים צ'ופסטיקס בגודל מטר וחצי.

ההבדל הוא שבגיהנום כל אחד מנסה להאכיל את עצמו ולא מצליח, ובגן עדן הם מאכילים זה את זה.

‍

אם אתם חושבים שהילדים שלכם נולדו כדי להפוך את החיים שלכם לשלמים, אתם טועים.

הילדים שלכם נולדו כדי להפוך את החיים שלהם לשלמים.

- וויליאם מרטין, טאו טה צ'ינג להורים.

‍

הורים (וגם מאמנים) טובים הם כמו מלצרים.

תמיד אפשר להשיג אותם, אבל הם לא מתערבים שלא לצורך. הם לא מפריעים לשיחה בשאלות מיותרות ולא באים לברר שהכול בסדר כשהפה שלך מלא באוכל.

‍

איכר שרצה יותר שליטה על הפרות שלו שכל הזמן ניסו לברוח לא צמצם את השטח של הגדר. להיפך.

הוא הגדיל את השטח, ועכשיו כשהיה להן יותר מקום לשוטט בו, הפרות לא היו צריכות לברוח.

‍

“I am a human being, not a human doing.”

‍

אין ילד שהיה רוצה להתקבל לקבוצה או לנבחרת רק כי אמא או אבא שלו דיברו עם המאמן.

הילדים/ות רוצים להצליח, אבל רוצים לעשות זאת בזכות עצמם.

‍

דברים שצריך לדעת כשאתם מתחילים תהליך של הצטרפות לקולג' (או נבחרת): כמו שאתם בוחנים את המאמנים ואת המקום, ככה המאמנים והמקום בוחנים אתכם. המאמנים מעדיפים תלמידים טובים. לא מושלמים, אבל כאלה שמגיעים, נוכחים, מתאמצים, מתנהגים יפה. המאמנים גם מעדיפים כאלה שרוצים לעזור לקבוצה, לא כאלה שרק חושבים איך הקבוצה יכולה לעזור להם.

‍

אנחנו מתייחסים לעזיבה של קבוצת ספורט כאירוע נוראי, אבל ילדים עוזבים דברים כל הזמן,

והאמת? גם מבוגרים.

אנחנו מפסיקים ללכת לחדר כושר, מפסיקים לצפות בסדרת טלוויזיה, מפסיקים לקרוא ספר, עוזבים עבודה ועוברים לאחרת, עוברים עיר או מדינה.

אז למה שהילדים שלנו לא יבחרו מה מעניין אותם וכיף להם?

‍

אם המאמן או מאמנת החליטו משהו שנוגע לילד/ה שלכם, כנראה יש להם סיבה.

אולי לא תסכימו עם הסיבה, אבל אתם לא אחראים על הקבוצה. האם כל פעם שלא תסכימו עם משהו תיקחו את הילד/ה ותעברו למקום אחר? האם אתם עוברים למקום עבודה אחר כל פעם שאתם לא מסכימים עם מישהו בעבודה שלכם?

אם אתם ממש בטוחים שמדובר באי-צדק, עיזרו לילד/ה שלכם לדבר עם המאמנ/ת. לרוב, זו לא שיחה שאתם צריכים להתערב בה.

‍

כל פעם שאתם שמים לב שאתם יותר מדי הורים של ספורטאי/ת, תנסו להיות סבים של ספורטאי/ת.

רק להיות שמחים שהוא או היא שם, משחקים, מתאמצים, חווים רגשות שונים. זה לא אומר עליכם כלום, לא לטובה ולא לרעה. סבים של ספורטאי/ת - שדרוג אדיר לחיים.