כדי לחיות את החיים שאנחנו רוצים, לא מספיק לעשות את הדברים הנכונים.
אנחנו צריכים גם להפסיק לעשות את הדברים הלא נכונים - אלה שמסיטים אותנו מהדרך.
כל פעולה שלנו, לא משנה אם היא מונעת מגירוי פנימי או חיצוני, או שעוזרת לנו להתקדם לכיוון המטרה שלנו (ממוקדת) או שלא עוזרת לנו (מסיחה את הדעת).
התמקדות עוזרת לנו להגשים מטרות. הסחת דעת מפריעה לנו.
אי אפשר לכנות משהו הסחת דעת אם אנחנו לא יודעים ממה הוא מסיח את דעתנו.
אנחנו אף פעם לא נהיה מרוצים לאורך זמן. למה? כי אם היינו מרוצים לא היינו מתקדמים.
נראה שהמין האנושי קיבל במתנה גנטיקה של חוסר שביעות רצון. וגם כשאנחנו כבר חווים הנאה, אנחנו מתרגלים אליה במהירות (זה נקרא אדפטציה הדונית), וחוזרים לשאוף לדברים אחרים.
השלב הראשון במניעת הסחות דעת הוא לשים לב שהן מתרחשות, ואז להבין מה גרם להן.
עדיף שזה יהיה גירוי פנימי.
אני, למשל, אוהב מאוד לכתוב, אבל מאוד מפחיד אותי הקונספט של למכור.
מה אני עושה? כל פעם הולך לכתוב את הדבר הזה שלא אצטרך למכור עכשיו.
אני כותב דברים שיכולים לעזור לאנשים. אני כותב דברים מעניינים. אני מחפש נושא אקטואלי או נושא שיתחבר לפוסטים קודמים או מוצא ספר לכתוב עליו בשביל הקורס או כל דבר - העיקר לא לכתוב את הדבר הזה שאמרתי שאמכור.
דרך אחת להתמודד עם זה היא גלישה על הדחף. לתת לדחף אישור, להכיר בו, אבל לא מיד לקפוץ אליו. להגיד לעצמי שזה בסדר לפתוח את הטלפון הנייד, אבל רק עוד עשר דקות. זה בסדר לקחת עוגיה אם בא לי עכשיו לאכול עוגיה, אבל לחכות עשר דקות ואז לקחת אותה.
הנאה, כותב איאן בוגוסט - חוקר ההנאה, לא בהכרח קשורה לעונג רגעי.
הנאה היא תחושה שאנחנו מגלים במבט לאחור.
הנאה היא תחושה של אדם שמתייחס למשימה שלו בכבוד.
במקום לברוח מהכאב, אנחנו מבצעים את הדבר הזה בתשומת לב וברצינות. זו הדרך הכי טובה ליהנות.
לפרוץ את גבולות השעמום והשגרה. לגלות יופי חבוי.
התרופה לשעמום היא סקרנות. לסקרנות אין תרופה.
ולא, כוח הרצון שלנו לא נגמר כי הוא משאב מוגבל.
הוא נגמר כי אנחנו חושבים שהוא מוגבל.
מי שמאמין בכך שכוח הרצון שלו מספיק כדי לבצע משימה, מבצע את המשימה.
אם אנחנו מתייגים את עצמנו כבעלי שליטה עצמית נמוכה, אנחנו פוגעים בשליטה העצמית שלנו.
יש לתבניות החשיבה שלנו השפעה על הדרך בה אנחנו חווים את החיים.
עוד על תבניות חשיבה - בלחיצה כאן.
"אנשים נוהגים בחסכנות בכל הנוגע לרכושם הפרטי, אבל כשמדובר בזמן, הם נוהגים לבזבז את הדבר היחיד שאיתו ראוי לנהוג בקמצנות."
- סנקה.
עוד מדבריו של סנקה, הפילוסוף הסטואי - בלחיצה כאן.
ככל שאנחנו מגיבים יותר לגירויים חיצוניים, ככה אנחנו מאמנים את המוח שלנו להישאב למעגל קסמים של גירוי ותגובה. אנחנו מלמדים את עצמנו להגיב מיד. אז כדאי להתעלם מגירויים חיצוניים.
אבל רגע, גם ההתעלמות מגירוי גוזלת מאיתנו תשומת לב. עצם הנוכחות של הסמארטפון גורמת לנו להסחת דעת.
דרך נחמדה למנוע הסחת דעת היא לחבוש כתר.
כשאחרים ייראו שאני לובש את "כתר הריכוז" שלי, הם יידעו להפריע לי רק במקרה חירום.
כשמישהו אומר לנו שלום או מושיט לנו יד ללחיצה, אנחנו מרגישים צורך להגיב בהתאם.
זה קורה גם עם הודעות ווטסאפ או מיילים.
אפשר לפתור זאת על ידי הגדרת זמן בלו"ז לענות על מיילים, ולסדר כך שאנשים יידעו שכאשר הם כותבים לי הם יידעו מתי הם יקבלו תשובה.
בנוסף, אם השאלה לא דחופה, אפשר לענות בסגנון "קבע איתי פגישה ביום שלישי בשעה 1800. אם זה עדיין רלוונטי, נדבר."
אפשר להקדיש זמן גם לנוכחות בצ'טים קבוצתיים. אם אנחנו נגביל את הזמנים שלנו אחרים לא יתאכזבו שאנחנו לא מגיבים, ואנחנו נזכה בקצת יותר פוקוס במהלך היום.
אפשר גם לסגור את כל הלשוניות בדפדפן, ולא להצטרך לדאוג שכל הדברים שעבדנו עליהם ייעלמו. אפשר להעביר כל קישור לקובץ של "לקרוא אחר כך" ולהגיע אליו בזמנים מוקצבים. או לא להגיע.
הרעיון הוא למצוא זמן ומקום לדברים שאנחנו רוצים לעשות.
זה שהסמארטפון שלנו יכול לעשות הכול בכל רגע, לא אומר שאנחנו צריכים לעשות דברים כשהוא רוצה.
הסופר ג'ונתן פרנזן נאבק בהסחות דעת כמונו.
הוא משתמש במחשב נייד כבד ועתיק, ממנו הוציא את כרטיס הרשת וחסם את הכניסה של כבל התקשורת.
קוונטין טרנטינו מעדיף לכתוב תסריטים בכתב יד במחברת.
