במשך שלוש שנים מהקריירה שלו, ומהחיים שלו, שחקן הבייסבול אריק תיימס היה בעיקר עם עצמו. השעמום גרם לו לבדוק את עצמו והוא החל במסע מעורר השראה של למידה עצמית.
במשך רוב הזמן שלו עם קבוצת הבייסבול בה שיחק בדרום קוריאה, לאריק תיימס היו שני חברים אמריקאיים לקבוצה בלבד, ולשניהם היו משפחות איתם בדרום קוריאה. אחרי משחקי בית תיימס היה הולך לבדו לדירה שלו.
במשך שלוש שנים מהקריירה שלו, ומהחיים שלו, תיימס היה בעיקר עם עצמו.
"השתעממתי כל כך שם. היה קושי אמיתי עם השפה. לא דיברתי קוריאנית. לכולם היו משפחות אז את הזמן הפנוי שלהם הם בילו עם הילדים שלהם. אז קראתי כל מיני דברים באינטרנט, והשתעממתי, והייתי עצבני כי לא הצלחתי לחבוט בכדור במשחקים... אז אמרתי לעצמי בוא נראה מה הולך פה. התחלתי לחפש וידאו."
זה הזמן שתיימס מציין שהפך אותו משחקן שבקושי מתאים לליגה הבכירה בארה"ב ועבר לדרום קוריאה כדי לקבל הזדמנות לשחקן שנראה כמו כוכב עולה עם חזרתו לארה"ב.
בספרו 'כוחו של השעמום', הפילוסוף מארק הוקינס מתאר שיעמום כ"מרווחים בזמן שמכילים פוטנציאל יצירה טהור שמתאים עבור השדרוג של החיים ושל העצמי."
זה היה לילה אחד בערך לקראת סוף עונת המשחקים 2014 שבו תיימס נתקל בסרטון של בארי בונדס, מהחובטים הגדולים בתולדות הבייסבול. תיימס אמר שהיה קשה למצוא וידאו של בונדס בהם הוא לא חובט הום-ראן (חבטה בה הכדור יוצא מגבולות המגרש).
תיימס חיפש סרטונים בהם בונדס קיבל הגשות יחסית נוחות אבל בחר לא לחבוט. אחרי חיפוש די מקיף, הוא הגיע לסרטון של כמה ניסיונות חבטה של בונדס משנת 2001 שענו על מה שרצה לגלות.
"לעולם לא אשכח את זה. המגיש זרק כדורים מגוונים מאוד אבל יחסית נוחים. אלה היו חבטות שכמעט כל חובט ייקח. אבל בונדס אמר. 'לא'. זה היה לא ייאמן. הוא היה כל כך מפוקס על מה שהוא רצה להשיג. אז התחלתי ללמוד מה עושים הגדולים כשהכדור מגיע לאזור בו נוח לחבוט. זה מטורף, ברגע שהפסקתי לחשוב על האגו של עצמי. אם הכדור איפה שאני רוצה שהוא יהיה, אני אניף את המחבט ומה שיקרה, יקרה. אני לא אתן לי להפריע לעצמי ולגרום לעצמי להיפסל."
זה היה שם, בחשיכת הדירה שלו, שהוא מצא את הגישה שהוא רצה לנסות ולחקות. הוא קרא איך בונדס מצא את האזור הנוח עבורו להתמקד בו, וכמובן, בונדס בקושי פספס הגשה שזרקו לאזור הזה.
הוא התחיל הרגל של דימיון (ויזואליזציה), כאשר הוא מדמיין הגשות מסוג מסוים, למיקום מסוים, מתקרבים לעמדה בה הוא חובט. הוא שם את הטאבלט שלו על השולחן וצפה בוידאו של ההגשה מנקודת המבט של החובט, מנסה להחליט אם להניף את המחבט או לא, בזמן אמת, כאשר המחבט בידו.
"זרקתי את האגו שלי הצדה ואמרתי לעצמי שאני ממש רוצה להגיע לבסיס הראשון..."
"זה מטורף איך עובד הגוף," הוא הוסיף, אם אתה פשוט מחכה בזון משלך, ומכבה את המוח, ואתה מקבל הגשה מסובבת מגעילה כזאת, אתה פשוט מגיב ומכה הום-ראן."
יש הסבר ממש פשוט להצלחה המחודשת של תיימס. ההצלחה הזו קשורה ליכולת שלו לנצל את הזמן הפנוי ואת השעות שחסרות לרובנו, אותן הוא מילא בסקרנות ובחקר. בסיפור של אריק תיימס, אין תחליף לזמן. פשוט זמן.
