תום הררי הוא פיזיותרפיסט שסיים זה עתה תואר שני בפרת' שבאוסטרליה. תום בעל ניסיון כמאמן כדורסל ומאמן יכולת גופנית, והוא משתף בתובנות ובחוויות שלו מהשנה הראשונה באוסטרליה.
בסך הכול אני חושב שהשגתי את המטרות שהצבתי לעצמי. יש עוד דברים שאני רוצה להשיג ואני רוצה דברים שכבר רציתי, רק בתזמון אחר. עדיין רוצה לעבוד בתור פיזיותרפיסט ברמה גבוהה בענף ספורט כלשהו, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה מחר. הייתי רוצה עוד לצבור עוד ניסיון ולהתקדם.
רוצה גם דוקטורט, לעסוק במחקר. פעם לא חשבתי על לממש את זה, עכשיו זה מציאותי. אני אעשה את זה ב-10 השנים הקרובות, זה כבר עתיד קרוב.
הצלחתי לחוות את אוסטרליה, נסענו 500-600 ק"מ לפעמים. רוב הזמן הצלחנו לזוז למרות הסגר. חווינו את הטבע ואת הפארקים וגני המשחקים והכול מאוד רגוע ושקט. פרת' זה מקום אליו חוזרים כדי לגדל ילדים. הספורט פה מפותח גם ברמה הקהילתית.
המרצים כאן חיים את העולם האמיתי, מקבלים מטופלים בקליניקה. חייב להישמר קשר כי זה שומר אותך חד ומחובר. גם האופי של הילדים ושל הספורטאים משתנה לאורך הזמן ואתה חייב להיות מחובר למה שקורה ביום יום. הם גם אומרים לנו "תבדקו אותנו, אבל אם אתם מחליטים אחרת מאיתנו אז תעשו את זה על בסיס ראיות."
כמתוכנן, הסמסטר השני אכן היה יותר מעשי. חלק מהדברים עברו להיות אונליין, אבל היו גם עבודת מחקר, קורסים בהם משקמים. בסמסטר הראשון הנושאים המרכזיים היו הערכה ובדיקה, בסמסטר השני הייתי בקליניקה של האוניברסיטה עם ה-supervisor מהאוניברסיטה, שהוא פיזיותרפיסט מנוסה ובעל קליניקה משלו. זה טיפול של שעה. האחראי מוציא אותך לפעמים לשאלות ותשובות, לשמוע מה יש להגיד, לפתוח כיווני חשיבה. הוא שאל אותי שאלות שמעולם לא נשאלתי. אינטראקציות בין שרירים או מפרקים. דגשים בתרגילים, בחירת טכניקות טיפוליות. הבנתי מה נצטרך לדעת כדי להיות פיזיו' ברמה גבוהה, איך להתנהל, על מה להקפיד ואיך להתקדם. יש דברים שלא ציפיתי לדעת ועכשיו אני יודע מה לצפות מעצמי. הכול יותר מסודר, יותר ברור איך ללמוד וליישם.
משהו שידעתי שאני יודע – תרגול מוטורי, ניהול עומסים, שליטה מוטורית. ברור שאני לא יודע הכול, אבל אלו נושאים שהרגשתי שאני מבין בהם.
משהו שידעתי שאני לא יודע – פתולוגיות מורכבות. לזהות אותן ולשלול אותן או להפנות לרופא או לעזור בדרך אחרת.
משהו שלא ידעתי שאני יודע – גיליתי שיכולת הלמידה שלי טובה. יש לי יותר ביטחון בזה. ניהלתי ג'ורנל קלאב, דבר שדרש ממני לקרוא מאמרים, לסנתז דיון מהם. וקיבלתי מחמאות.
משהו שלא ידעתי שאני לא יודע – טיפול בגידים, או במצבים מיוחדים. או אפילו להגיד למטופל ממה להימנע.. למשל מתיחה של הגיד. זה גרם לי להרגיש שיש דברים שאני מסתכל אחורה ומצטער שלא ידעתי. וגם לא ידעתי מה חשיבות האבחנה במקרים מסוימים. האחראי עלינו היה שואל מה האבחנה ולא תמיד ידעתי לענות.
אני עדיין צריך לפתח את הנושא של שיח עם קולגות, במציאות וגם אונליין, אבל בקליניקה מתייעצים על מטופלים בזמן אמת, גם דברים שאנחנו כבר יודעים. אני צריך לייצר עוד פלטפורמה לדיונים מקצועיים. מין מועדון/קבוצה של אנשים. ולפתח גם את יכולת הכתיבה; לכתוב סקירות, הנחיות.
בנוסף, תמיד נחמד להיזכר בבסיס. חיזקו אצלנו את יסודות הבדיקה והטיפול. הרווחתי את ההזדמנות לעבוד פה, הרווחתי קשרים שיצרתי. החיים פה, למרות המצב עם הקורונה, זה משהו שהרווחנו בגדול. יש הרגשה שהשלם יותר גדול מסך החלקים. את הדברים הטכניים אפשר תמיד ללמוד. אתה פותח ספר ולומד איפה להניח את היד. התמונה הגדולה זה איך מסתכלים על דברים בסקופ יותר רחב, לדעת יותר על המקצוע, איך אני אמור להיראות בתור פיזיותרפיסט ברמה שאני רוצה להיות, מה לדרוש מעצמי. זה הערך המוסף.
אין משהו אחד שאני עושה היום כמו שעשיתי כשהתחלתי לאמן. חייבים להתפתח.
תמיד קדימה.
