זה החלק השני.
מערכת היחסים של דירק נוביצקי עם הולגר גשווינדר יכולה להיות מתוארת בעזרת כדורסל, אבל לא בצורה הכי שלמה.
אולי ננסה בעזרת גיאומטריה. שתי נקודות במרחב. מספיק קרוב, אבל לא קרוב מדי.
"כמה רחוק זה מספיק קרוב?"
הולגר גשווינדר היה דק וחזק והחזיק באפרו מרשים.
הוא למד פיזיקה והתעניין באסטרולוגיה ובפנג שואי.
הוא היה מורה, הוא היה מורד, הוא היה שחקן הכדורסל הכי טוב בגרמניה. הוא היה קפטן נבחרת גרמניה לאולימפיאדה ב-1972.
היו לו קפיצים ברגליים והוא חי בקומונה.
הוא נהג בפורש.
"אתה חי בערך 30,000 ימים, למה לחכות לגיל 70 כדי לנהוג בפורש?"
כשהיה צעיר, גשווינדר למד בפנימיה. הבן של המנהל היה חברו הטוב.
המנהל למד כדורסל אצל ג'יימס נייסמית', ממציא המשחק.
יש קשר די הדוק בין ממציא הכדורסל לבין דירק נוביצקי.
ספורטאים גדולים ומוזיקאים גדולים חולקים תכונה משותפת.
הם מסוגלים לשחרר.
הם מפסיקים להתעסק בגוף שלהם עצמם ובמה אמור או צריך לקרות - איזו תנועה, איזה תו.
הם מצייתים לדבר הבא שצריך לקרות.
They play.
אנחנו יכולים ליצור זרימה (flow). אפשר להתאמן כדי להשיג אותה.
"אתה לא הולך לבאר כדי למלא מים פעם אחת, אלא כל יום.
אתה לא מוותר לילד על ארוחת בוקר או שוכח להתעורר בבוקר.
השינה באה אליך כל יום, וככה גם ההשראה."
- הסופר וולטר מוסלי.
ריטואלים הם קיצור דרך לזרימה.
צריך להתחיל, וצריך להמשיך, והזרימה מגיעה.
אנחנו שוכחים מהריאות או מהברכיים.
ההבדל העיקרי בין מוזיקה לבין כדורסל הוא שבכדורסל יש יריב שמנסה למנוע ממך להגיע לזרימה.
יש גם ציפיות, ומאבק פנימי.
ויש דיאלוג שמטרתו להגיע הכי קרוב שאפשר למיצוי הפוטנציאל.
פילוסופיית המשחק של גשווינדר מתייחסת לקבוצה כלהקת נגנים.
היחס לטעויות הוא קריטי.
טעות היא כמו מלח במרק. חייבים קצת כדי שזה יהיה טעים.
גשווינדר מצטט את מיילס דיוויס שאומר שאם ניגנת תו לא במקומו זה לא טעות. מה שחשוב זה מה התו הבא שתנגן.
מה היה קורה, אומר גשווינדר, אם אפשר היה לשחק ככה כדורסל?
אין מאמן שצועד הלוך ושוב לאורך הקווים וצורח על כל טעות.
אין הפרעות לאימון כדי לתקן כל חיתוך וכל זריקה.
השחקנים משלבים את הטעויות לתוך המשחק עצמו.
יש כללים בודדים וכל השאר יוצא מתוכם בזרימה, בחופשיות.
ומדי פעם הקבוצה נותנת למישהו לנגן סולו.
למחקר מעניין על השפעת דברי המאמן על המתרחש במשחק - לחצו כאן.
הגישה של גשווינדר נתקלת במעט התנגדות.
עד אז פיתוח ספורטאים צעירים בעיקר כולל טכניקה ויכולת גופנית. מה שחשוב זו הקבוצה. לנצח. אתה עושה מה שהמאמן אומר לך.
גשווינדר לא רוצה להיות כזה. הוא נהנה לא לקחת את עצמו ברצינות מדי.
מועדונים ונבחרות לא כל כך בטוחים איך להתייחס לגשווינדר, שלא לוקח את עצמו ברצינות אבל את השיטה של עצמו דווקא כן.
הוא לא רוצה שהשחקנים יבואו בשבילו או בגללו. הם צריכים להבין מה חשוב ולעשות זאת כי הם רוצים.
המערכת צריכה לעבוד בשביל השחקנים, לא ההיפך.
הכול נראה מאוד נינוח ונלקח מאוד ברצינות.
גשווינדר רוצה שהשחקנים יחוו הכול. הוא לא יהיה זה שמונע מהם דברים.
מאוהב? לך אליה!
רוצה לצאת למסיבה? הוא יסיע אותך לשם בעצמו.
יותר מדי אלכוהול? תן פוש, האלכוהול יתאדה…
הכול מתקבל, כל עוד אתה מבצע ברמה גבוהה באימון.
הם צריכים לגלות לבד מה עובד להם, מה הדרך שלהם.
כדי ללמוד פסנתר, יש דבר אחד שצריך לעשות: לנגן בפסנתר.
המורה לא צריך למנוע מהתלמידים ליהנות.
לא צריך לתת להם כל כך הרבה תרגילים "מכינים" לפני שהוא מאפשר להם לנגן את הדברים הכיפיים.
הם צריכים לקבל גישה לדברים האלה, כדי לא להגיע למצב בו הם מאוכזבים ולא מגיעים בכלל לחלק הכיפי.
"אל תקרקר, תטיל ביצים"
כתוב באותיות גדולות על קירות האולם שלו בבמברג.
מאמן לא צריך לדבר. הוא צריך לאפשר לשחקנים לשחק.
הדרך הנכונה היא אמנם ארוכה, אבל היא לא דרך אחת לכולם, והיא לא קו ישר.
אין נתיב אחד ברור. יש מעקפים, מחלפים, צמתים.
עוד על פילוסופיית האימון בגישה האקולוגית וארבעת העקרונות החשובים שלה - בלחיצה כאן.
למקורות נוספים בנושא - לחצו כאן.
בתור שחקן צעיר, קשה לזכור שהעולם לא מורכב רק מספורט, אומר פז'ה סטויאקוביץ'.
יש עוד דברים, שהופכים את החיים שלך למלאים יותר.
הולגר גשווינדר נתן לנוביצקי ספרים, מוסיקה, כל מיני דברים.
הוא אף פעם לא נתן לנוביצקי לשכוח את זה."
