האם רצף ביצועים חזק מנבא ניצחון במאני-טיים? האם רצף חלש מנבא כישלון במאני טיים? אליה פורמן מציג מחקר מעניין מאוד ומעורר מחשבה.
רצף ביצועים מוצלח של ספורטאים מהווה עבור מאמנים, אוהדים והספורטאים עצמם אינדיקטור לסיכוי טוב יותר לבצע היטב במאני טיים, בטח לעומת ספורטאים שמגיעים למאני טיים אחרי רצף חלש של ביצועים. אך האם ההנחה הזו תקפה במציאות? האם ספורטאים ברצף חיובי של ביצועים יבצעו בהכרח טוב יותר מספורטאים אחרי רצף שלילי של ביצועים? מחקר מצוין יצא לבדק את מערכת היחסים הזו ומציג תוצאות מרתקות שעשויות לשנות את הדרך בה אנחנו מקבלים החלטות על מי ייקח את "הכדור האחרון"
"היד החמה", כלומר רצף ביצועים מוצלח המנבא המשך של רצף מוצלח (או כפי שנקרא לפעמים - "להיות ב-Zone") היא אחת התופעות הנחקרות במדעי הספורט ולמידה מוטורית. אף על פי שעצם קיומה של התופעה מוטל בספק, השפעתו של רצף ביצועים מוצלח או לא מוצלח על ספורטאים ותפקודם היא נושא המעסיק רבים והוא אף משמש כשיקול מרכזי בניהול משחק ותחרויות. במילים אחרות, הרבה פעמים המאמן יבחר להשתמש בספורטאי שביצע טוב יותר קודם בהשוואה לספורטאי שביצע פחות טוב קודם, מתוך הנחה שיש קשר בין ביצועיו הקודמים לביצוע הבא, במיוחד בזמני לחץ או מאני טיים.
תופעה נוספת הקשורה ברצפי ביצוע, אם כי בכיוון ההפוך, היא תפקוד לאחר הביצוע תחת לחץ. ספורטאים לא מעטים מושפעים באופן דרמטי מביצועיהם במאני טיים, כאשר ביצוע איכותי שלהם עשוי לעודד המשך יכולת גבוהה, וביצוע חלש או כישלון הוא בעל פוטנציאל לזלוג הלאה לביצועים הבאים ולגרום לירידה עקבית ביכולת. מחקר מעניין במיוחד של גריי ואלסופ (Gray & Allsop) ניסה לבדוק את מערכת היחסים הזו, והראה כיצד להיות ב-Zone (או הפוך מכך) משפיע על תפקוד תחת לחץ, במאני טיים, ואיך התפקוד במאני טיים משפיע על רצף הביצועים שבאים אחריו.
לצורך המחקר נערכו 2 ניסויים בסימולטור בייסבול. בניסוי הראשון 36 חובטי בייסבול מנוסים עברו מבחן קדם-לחץ בו ביצעו 20 חבטות כל אחד ולאחר מכן חולקו ל-3 קבוצות על סמך ביצועיהם: קבוצת "היד החמה", או רצף חם, שכללה ספורטאים שחבטו ברמה גבוה מהממוצע שלהם, קבוצת הרצף הקר אשר כללה חובטים שחבטו ברמה נמוכה מהממוצע שלהם וקבוצה נייטרלית שחבטה באחוזים דומים לממוצע או סמוכים אליו. מיד לאחר מבחן הקדם-לחץ, כשהרצף עדיין טרי ורלוונטי, בוצע לכל אחד מהמשתתפים מבחן ביצוע-תחת-לחץ. המבחן כלל חבטה אחת מכריעה על רקע סימולציה של ביצוע במאני טיים (חבטה מכריעה לאליפות), הבטחה לפרס אפשרי בשווי $100 למבצע הטוב בניסוי והכנסת קהל שצפה בהם והגיב בעידוד על ביצוע מוצלח ובקריאות בוז על כישלון בביצוע. אכן מלחיץ. לאחר הביצוע-תחת-לחץ, המשתתפים ביצעו עוד 20 חבטות בדומה לשלב הראשון ונבדקה היכולת שלהם בהשוואה לביצועים הקודמים כאשר רמת הביצוע תחת לחץ שימשה כפקטור אפשרי להשפעה על הרמה שלהם.
התוצאות העלו תמונה מעניינת ביותר. בעוד שכפי שהיה (אולי) מצופה ממנה קבוצת היד החמה ביצעה במאני טיים ברמה דומה לביצועים ללא לחץ, ביצועיהם של חברי הקבוצה הניטרלית וקבוצת היד הקרה מייצרים תמונה לא מובנת מאליה. מסתבר שקבוצת היד הקרה ביצעה במאני טיים טוב יותר (!) מאשר ביצעה בתנאים ללא לחץ וברמה כמעט דומה לזו של הקבוצה הניטרלית שבהשוואה לביצועים ללא לחץ, קרסה במאני טיים.
ממצא נוסף ומעניין מהחלק הראשון במחקר הוא שהספורטאים הציגו זליגה של איכות התפקוד שלהם במאני טיים גם לתוך הסשן הבא של 20 החבטות שלהם. כלומר, מי שנכשל במאני טיים המשיך לבצע רע גם לאחר שכבר הוסר מכשול הלחץ, ומי שביצע היטב במאני טיים המשיך לבצע היטב גם לאחר מכן בלי קשר לאם היה לו רצף קר או חם טרם הביצוע תחת הלחץ. כלומר, התפקוד במאני טיים שימש כ"מאפס כוונות" על רמת הביצוע של החובטים.
התוצאות הלא צפויות מעלות מספר שאלות - האם מדובר בתופעה מקרית, או בתהליך מוטורי שמאפשר לנו כמאמנים לנצל אותו ולהשפיע באמצעותו על הביצועים של הספורטאים שלנו ועל הספורטאים עצמם? מה המנגנון שמייצר קריסה או עמידות תחת לחץ ומדוע הוא משפיע גם על הביצועים שקורים אחרי שהלחץ כבר הוסר? הניסוי ה-2 של גריי ואולספ, אותו נציג בפוסט הבא, טומן בחובו תשובות מעניינות מאוד לשאלות מרתקות אלה.
