בבית החרושת של העתיד יהיו רק אדם אחד וכלב. האדם יהיה שם כדי להאכיל את הכלב, והכלב יהיה שם כדי לשמור שהאדם לא ייגע בשום דבר.
"אני כל כך עסוק", אנחנו מתגאים. לא זמינים לחברים ולמשפחה. לעבור מהתחייבות להתחייבות בלי זמן פנוי. לא לצפות בשקיעה. זו הצלחה?
האם ההמתנה נעשתה מיושנת?
האם סוף סוף לא צריך יותר סבלנות?
פעם האמינו שהסבלנות מאפשרת מקום לחשיבה. להרהור.
יש היום יותר ידע מאי פעם, אבל ידע שווה משהו רק כשיש לנו זמן לחשוב עליו.
חוק מור אומר שעוצמת העיבוד של מחשבים מוכפלת כל שנה-שנתיים, ועלויות הייצור שלה עולות בצורה מועטה. זה אומר שאפשר לחשב המון תמורת יחסית מעט כסף. החוק הזה שומר על אמיתותו כבר יותר מ-50 שנה. אנחנו עכשיו נמצאים בחצי השני של "לוח השחמט" שבו מוכפלת כמות גרגירי האורז.
פעם לקח לנו עשרות שנים עד ששינוי טכנולוגי נכנס לשימוש והשפיע על החיים שלנו. היום זה לוקח מספר שנים מועט.
חישבו על טלפונים חכמים. חישבו על בינה מלאכותית. עד שאנחנו מבינים איך להתמודד עם שינוי כזה, השינוי הבא כבר מגיע. איך מסתגלים?
הדבר הכי חשוב שיש לאנושות לעשות בשנים הקרובות היא ללמוד להסתגל לקצב השינויים הטכנולוגיים.
הם יקרו, בין אם נרצה או לא. השאלה היא כמה מהר נסתגל אליהם, אם בכלל.
דמיינו את עצמכם משחקים גולף.
יש כאלה שהכדור שלהם ינחת בתוך שלולית קטנה והם יקללו את רוע מזלם.
יש כאלה שהכדור ינחת באותה שלולית והם יגידו "תראה איזה מכה אני נותן עכשיו!"
תחושת בעלות על המצב של עצמנו היא גורם חשוב בהצלחה. זה נכון בחינוך כמו שזה נכון בעבודה. אם אנחנו מרגישים בעלות, אנחנו נגרום למצב להיות יותר טוב. ראש תוכנית הבחינות להערכה בינלאומית של תלמידים שעוקב אחרי ביצועים בתחום החינוך אמר שאת הציונים הגבוהים ביותר משיגות מדינות בהם למורים יש אמירה לגבי תוכניות הלימודים והיישום שלהן. אם המורים אחראים ויש להם זמן להתפתחות מקצועית רצופה, הם לא תלושים מהמקצוע שלהם והם דואגים לו, אחראים עליו ומטפחים אותו.
כדי להיות מספר אחת בתחום שלנו חשוב לזכור: אנחנו תמיד בונים את הבית שלנו.
קוד פתוח.
קהילות יוצרות פתרונות. ככה זה גיטהב (Github). במקום בו יש אנשים שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא לפתור בעיות ולפתח דרכים לפתור בעיות, יש צמיחה קיצונית. הכלי עצמו כבר הופך להיות לא-קיים. מה שחשוב זה מה שאנחנו רוצים להשיג.
הבינה המלאכותית הזניקה את החשיבה הזאת קדימה עבור האדם הממוצע. עכשיו אנחנו יכולים להגיד לצ'ט מה אנחנו רוצים, והוא כבר ימצא דרך.
שלוש שאלות שלא כדאי לשאול ילדים:
1. מה תעשה שתהיה גדול?
אין שום דרך לענות על זה. התפקיד שלהם אולי יווצר רק בעוד מספר שנים.
2. מה ההתמחות שלכם באוניברסיטה?
התחומים בהם לומדים באוניברסיטה ודרכי הלימוד עצמן יושפעו בשנים הקרובות בצורה משמעותית מבינה מלאכותית, על שלל יתרונותיה וחסרונותיה. יכול להיות שההתמחות לא תהיה רלוונטית.
3. ממה אתם מתפרנסים?
ענפים ומקצועות שלמים צומחים ומתרסקים, צצים ונעלמים.
אנחנו לא רוצים לגדל בני אדם שקשורים לתחום בודד וקבוע. אנחנו רוצים לגדל אותם להיות בני אדם שלומדים ומסתגלים.
אפשר במקום זאת לשאול אותם מה מלהיב אותם ואילו הזדמנויות פרנסה הם יכולים ליצור עבור עצמם.
במקום לשאול אותם אם הם שמאל או ימין, אפשר לשאול אותם אם הם אוהבים ללמוד או לא.
אנשים שמצליחים הם לא כאלה בזכות המקום בו הם עשו תואר.
אנשים שמצליחים מתלהבים ממה שהם עושים (בדרך כלל בזכות מורה או מרצה שהתלהבו בעצמם מהתחום), יש להם מנטור/ית שמגלה בהתפתחות שלהם עניין ויש להם הזדמנות לעסוק בתחום בצורה פעילה. אנשים כאלה מעורבים בעבודה שלהם ומשגשגים כלכלית.
במאה ה-21 אדם חכם לא יהיה זה שיודע את כל התשובות, אלא מי שיודע לשאול את השאלות הנכונות.
הלך-רוח (מיינדסט) שמעריך את הלמידה יותר מאשר את הידיעה הוא כרטיס הכניסה לעתיד. כולם יוכלו לדעת לתכנת ולפתור בעיות טכנולוגיות בעזרת בינה מלאכותית אם ירצו. אבל מי ירצו ללמוד את המודל החדש? מי ירצו להתפתח? ויותר מזה - מי ידעו להפגין אמפתיה? שיקול דעת? יצירתיות?
בהמשך חיינו מחשבים יידעו ללמד אותנו גיטרה, אבל הם לא יוכלו לשים לנו יד על השכם, להסתכל לנו בעיניים ולהגיד לנו שהם גאים בנו.
מחשבים יוכלו לשחק מולנו, אבל לא יוכלו ללחוץ לנו את היד בסיום התחרות.
מחשבים יוכלו להגיד לנו בוקר טוב, אבל לא יוכלו לחייך אלינו ולנופף לנו לשלום.
העתיד מסקרן ובלתי ידוע, ולצד המחשבים והבינה המלאכותית, הוא שייך לבני האדם.
בימינו, ימי הבינה המלאכותית, המעצב לא אחראי ליצור צורה בעצמו. הוא אחראי לתת גבולות, יעדים ואילוצים למחשב שנמצא בכף ידו, ואז לבחור מבין העיצובים שהמחשב מציע, לעזור לו לדייק את האילוצים ואת הפתרונות, ולמעשה ליצור, יחד עם המחשב, יצירה משותפת.
מאוד מזכיר לי את התפקיד של המאמן בחיים של הספורטאים.
אנחנו לא פה כדאי להגיד להם "כך בדיוק עושים" אלא ליצור סביבה בה הם מגלים בעצמם מה האפשרויות שלהם ויוצרים בעצמם תנועות ומהלכים.