זה חלק 4. חלק 3 כאן.

‍

על מנהיגות:

‍

מנהיגות זה לא משהו שאתה מתעורר לתוכו. כמו שקבוצה לא יכולה להיכנס לאולם ולהפוך להיות אלופה, ככה גם אדם צריך לצמוח לתוך תפקיד של מנהיג.

‍

מה המתכון לקבוצה שלוקחת אליפות? שימו את הסטטיסטיקה בצד.

‍

כשאתם מחפשים שותף לעסקים, אתם לא רוצים מישהו שחושב כמוכם ויש לו אותן מיומנויות כמוכם.

לקבוצה שלנו לא יעזור שני סטף קרי בתור מנהיגים. אנחנו צריכים גם דריימונד גרין.

‍

מנהיגים מסיטים כמה שיותר קרדיט לכיוון הקבוצה. אי אפשר לעשות שום דבר אדיר בעצמך. כולם תרמו, אז כולם זוכים ליהנות מהרווחים.

‍

כל ההישגים הכי משמעותיים מגיעים כשאני משחק עבור משהו גדול יותר מאשר עצמי. היה חשוב לי להשתמש בהשפעה שלי בתור ספורטאי כדי לעזור לאחרים - הקטנת כמות מקרי המלריה בטנזניה, שותפות בטכנולוגיה שעוזרת לאנשים, ארוחות לילדי בית ספר שזקוקים לעזרה.

‍

כשמאמן חדש מגיע, זה מוזר בהתחלה.

בתור שחקן ובתור המנהיג של הקבוצה, הייתי גאה במה שעשינו עד עכשיו, אז למה עכשיו מגיע מישהו חדש שאמור לקחת את הקרדיט על זה שאנחנו מעולים?

אבל סטיב קר הגיע עם צניעות כבר מההתחלה. הוא לא רצה להמציא מחדש את הגלגל, אבל אמר שעם כמה שינויים למה שאנחנו עושים בהתקפה, נוכל לקחת אליפות עם כל מה שכבר בנינו. היינו צריכים לשמוע את זה ממנו. זה גרם לי להירגע.

‍

אחרי הפסד מרגיז מול ממפיס בפלייאוף, הייתי קבור בחדר המלון שלי. הטלפון שלי רטט. קיבלתי הודעה ועוד הודעה. זה היה דריימונד. הוא החליט שיוצאים לבלות. לבלות? לא היה חשק ולא הייתה סיבה. דיברנו קצת על המשחק ואז שיחררנו.

‍ידעתי שאם אבוא לאימון הבא עם הראש למטה הם יחשבו שיש לי ספק בעצמי, ואז הספק יתעורר גם בהם. החלטנו שזה לא יקרה.

ניצחנו את הסדרה מול ממפיס וגם את יוסטון ואת קליבלנד, אבל הלילה ההוא אחרי ההפסד הוא הלילה שבו התחילה השושלת שלנו.

‍

לפעמים להיות מנהיג זה אומר לאפשר לעצמך להרגיש לא טוב. לתת לאחרים להרים אותך.

‍

יש משהו מאוד משחרר בלקחת אליפות.

אתה יודע שכבר עשית את זה. אתה יודע כמה זה היה קשה, להיות ממוקד ומפוקס לאורך כל העונה. אתה יודע מה צריך לעשות, ואתה לא תפסיק לעשות את זה מעכשיו ועד הסוף.

הידע הזה הוא אחריות. אתה לא יכול להעביר אותו למצטרפים חדשים לקבוצה, אבל אתה צריך להראות להם מה דרוש, כל יום, כל אימון ומשחק, כל פוזשן. הכול חשוב. הכול משנה.

‍

מנהיג שם בראש סדר העדיפויות את הקבוצה ואת היכולת לנצח. לא הפריע לי שקווין דוראנט יצטרף אלינו. למה שזה יפריע. רציתי לנצח. הוא יכול לעזור לנו לנצח.

‍

כשמתחילים לשתף פעולה עם מישהו חדש, לזכור שכולם מתרגלים זה לזה. זה לא יהיה מושלם וגם לא יהיה יפה. אבל צריך להקדיש תשומת לב ולפתוח את הראש. לנסות להבין איך לעזור זה לזה לקלוע. ליצור זהות קבוצתית על ידי השאיפה המשותפת לנצח.

‍

לאנשים שונים יש אגו שונה.

מה שמשנה זה לא "של מי הקבוצה" או מי הכי טוב. מה שמשנה זה איך כל אחד עוזר לקבוצה לנצח.

האגו של כל אחד מאיתנו הביא אותנו עד כאן, הוא הופך אותנו למי שאנחנו.

אני רוצה שכל אחד בקבוצה שלי יחשוב שהוא השחקן הכי טוב שאי פעם היה פה. כל עוד הוא בקבוצה שלי, אני שמח שהוא חושב ככה. האגו שלי מספיק חזק להתמודד עם העובדה שהוא חושב שהוא יותר טוב ממני.

יהיו רגעים שהוא יצטרך להיות יותר טוב ממני. אולי הזריקות שלי לא ייכנסו או שאני אהיה פצוע. אם האגו שלו מוכן למשימה הזאת, הוא יהיה shot ready לרגע הזה.

‍

בתור שחקנים ותיקים, למרות שהחוויות שעיצבו אותנו יקרות לליבנו, זו אחריות שלנו להוביל את הקבוצה שלנו בדרך שאף אחד עוד לא הלך בה.

במשחק האחרון שלנו באולם באוקלנד, הפסדנו בגמר ה-NBA. אוהדים נשארו אחרי המשחק ולא רצו ללכת הביתה. גם אנחנו לא. הצטלמנו איתם. חגגנו איתם. זה היה הדבר הנכון לעשות.

גם בהפסדים, תפקיד המנהיגים הוא להוביל את האנשים דרך העמק עד שנחזור לפסגת ההר.

יש רגעים שתפקיד המנהיגים הוא להשאיר את העבר מאחור.

‍

חלק 5 בקרוב.

עוד על סטפן קרי כאן.

וגם כאן.

וכאן.