הדרך להצליח היא לתת - לא כדי לקחת בחזרה, אלא כי זה הדבר הנכון לעשות.
לא נותנים לכולם, ולא כל הזמן, ויש אנשים שרק לוקחים - להם לא כדאי לתת כי הם מנסים לנצל אותנו.
אבל אם אנחנו נותנים למי שכדאי ולא מנסים לנצל אותנו, אנחנו נקבל חזרה.
איך אנשים רואים הצלחה?
אנשים שאוהבים לקחת רואים הצלחה כהישגים שמתעלים על אחרים וכניצחונות במשא ומתן או בזירה בה הם מתחרים.
אנשים שאוהבים להשוות רואים הצלחה בהשגת שוויון בתרומה - הוא נתן לי, אני אתן לו באותה מידה, לא פחות אבל לא יותר.
אנשים שאוהבים לתת רואים הצלחה כהשפעה חיובית על אחרים (מבלי להרגיש מנוצלים).
כמה תובנות מהספר:
"אפשר לדעת מה האופי של אדם בעזרת הדרך בה הוא מתנהג לאנשים שלא יכולים לעשות עבורו כלום." - סמואל ג'ונסון.
קשרים רדומים הם קשרים שיש לנו עם אנשים שמזמן לא דיברנו איתם.
אנשים שאוהבים לקחת מאחרים לא יכולים לנצל את הקשרים האלה כי מיד מתעורר החשד ש"הוא רק רוצה ממני משהו".
אנשים שאוהבים לתת מרוויחים מאוד מקשרים רדומים, וככל שהקשר רדום למשך יותר זמן, ככה הם מרוויחים יותר.
בארגונים שיצרו "מפת אנרגיה" גילו מודל (צפוי?) מעניין.
אנשים שאוהבים לקחת היו כמו חור שחור - הם לוקחים אנרגיה מאחרים ואנשים לא אוהבים להיות איתם בקשר, גם מקצועית. הם רוצים את כל הקרדיט לעצמם ולא אוהבים להקשיב ולתמוך.
אנשים שאוהבים לתת היו כמו שמש - הם מספקים אנרגיה לכל מי שסביבם. גם אם הם לא מסכימים, הם מקשיבים ומנסים למצוא דרך לשלב רעיונות.
אנשים שאוהבים לתת עושים את זה בציפייה שבהמשך, מתישהו, אולי, מישהו יעשה משהו דומה והחברה שסביבם תהפוך להיות כזו שנותנת בלי ציפייה לקבל. ואני מוסיף שאם זה לוקח לנו 5 דקות, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לתת את חמש הדקות האלה לכל מי שמבקש. המחקר מראה שנתינה היא מדבקת.
"כשאתה רק מתחיל בקריירה שלך, אתה נוטה לראות באחרים מכשול בדרכך להצלחה. זה מעורר קנאה. הדרך מלאה במכשולים ואתה רק רוצה לקדם את עצמך." - ג'ורג' מאייר
אבל רוב סביבות העבודה הן לא כאלה גדולות, ובסופו של הדבר הקריירה שלנו תפגיש אותנו עם אותם אנשים שפעם התייחסנו אליהם כמכשול. עדיף לא לשרוף גשרים שאחר כך נרצה לחצות, ואם אנחנו רוצים כבר יוצרים מוניטין לעצמנו, עדיף ליצור מוניטין של אדם שאוהב לתת, או לפחות לא כזה שרק רוצה לקחת.
המחקר של אדם גרנט מתחבר לי לנושא המנהיגות הטרנספורמטיבית. ממליץ מאוד לקרוא עוד על התחום בלחיצה כאן.
מנהיגים שאוהבים לתת רואים את הפוטנציאל באחרים ורוצים לעזור להם להתפתח. הם לא יותר טובים בזיהוי כישרון (מה זה בכלל כישרון..) הם פשוט עוזרים ליותר אנשים להתפתח. האנשים האלה, בתמורה, ירצו להשיב להם טובה בהמשך על האמונה שהפגינו בהם כשלא הייתה סיבה ממשית לעשות כך.
מה קורה אם נמאס לנו לתת?
יש כמה סיבות שזה עלול לקרות.
אחת היא שאנחנו מרגישים שמנצלים אותנו. במצב כזה כדאי באמת להפסיק לתת, או לפחות לנתק קשר עם מי שמנצלים אותנו.
סיבה שנייה שאנחנו לא מרגישים שהנתינה שלנו משמעותית. שינוי אווירה או סביבה יכול להועיל במקרה כזה. לעבור לעזור לאחרים שישתמשו בנתינה שלנו בצורה יותר טובה או למקום אחר בו הנתינה שלנו תתקבל כפחות מובנת מאליה.
שחיקה יכולה להיות נושא מורכב, אבל בדרך כלל אנשים שאוהבים לתת ומרגישים שלא מנצלים אותם וכן מוקירים להם תודה או אוהבים להיעזר בהם ממשיכים לתת ולא מרגישים שחיקה.
