על מערכת היחסים של טום בריידי וביל בליצ'יק - פוסט 1 - בריידי.
האנשים שראו את טום בריידי ביומיום במישיגן לא ידעו כמה לעומק הוא חושב על המשחק.
בריידי אהב להתכונן לאימונים, אהב להיות יותר טוב מאתמול ואהב להתגבש עם חבריו לקבוצה.
הוא היה 1.92 מ', נאה, ולא היה ברור למה הוא בחר לבוא ולנסות להתחמק מבחורים ענקיים שמנסים להתנגש בו במקום לבלות על החוף.
הוא לא שיחק. הבן של המאמן היה לפניו בתור.
הצורך להוכיח שהוא אמור להיות הראשון, הוא אמור להיות זה שמשחק, היה יותר גדול מאשר הרצון ללמוד ולשחק במקום שמשי בו הכול מובטח לו. זו הייתה תחרות, והוא אהב לנצח. הוא רק היה צריך לגרום לאחרים להבין שהתפקיד הוא שלו.
באותם ימים בליצ'יק הביא לפטריוטס מאמן קוורטרבקים שאף פעם לא אימן קוורטרבקים. קראו לו דיק רביין.
הפטריוטס לא היו צריכים עוד קוורטרבק שישחק אצלם בדראפט בו הם בחרו את טום בריידי.
דרו בלדסו היה בן 28 ואחרי שלוש בחירות לפרו-בול (האולסטאר של הפוטבול). הוא היה צריך שמישהו יתפוס מסירות ויחסום לו, הוא לא היה צריך תחרות על התפקיד.
רביין לא היה מנוסה, אבל הוא ידע מה הם צריכים, ובריידי היה טוב מכדי לוותר עליו, לדעתו של רביין.
בריידי נבחר בבחירה ה-199, וכמה בחירות אחריו עוד שני חברים לדירה, זולים ביחס ליכולות שלהם. הם יגורו ביחד, והם ישנו את הפנים של הפטריוטס, לנצח.
בריידי התקדם, אבל אף אחד מחוץ לפטריוטס לא שם לב.
הוא אפילו לא היה המחליף של המחליף. ציפו ממנו לדעת את התרגילים ולהתחזק.
מי ששם לב, ראה שהוא היה סקרן כמו בליצ'יק ובעל תחרותיות שלא נפלה מאף אחד בקבוצה. כשחטפו לו מסירות באימון הוא ענה לטראש טוק שלהם, ואחרי האימון שאל אותם איך ידעו מה יעשה כי לא רצה שזה יקרה שוב.
בריידי טיפס. זה מה שהוא עשה בחיים.
בקיץ, הוא היה מבקש מהשחקנים שהתאמנו איתו עוד חזרה אחת. עוד תרגיל אחד. עוד אחת. עוד אחד. והוא אמר לחבר שלו: "אני עוד אעקוף את בלדסו. אתה תראה."
הקיץ שלו היה מוצלח מאוד. הוא התחזק. הוא שיפר את הרכב הגוף שלו.
הוא ידע שהמסירות שלו מגיעות מהרגליים אז הסקווט שלו השתפר.
הוא ידע את תרגילי ההתקפה בעל פה.
ואם ביאסו אותו המשכורות של האחרים, הוא לא הראה את זה.
אם הוא ימשיך ככה, הוא יגיע להיות שני בתור אחרי בלדסו עד ספטמבר.
זה קרה בתיכון, זה קרה
זה קרה בתיכון, זה קרה בקולג', וזה עמד לקרות גם עכשיו.
החוזה של בריידי היה עולה למשא ומתן ונחתם עוד לפני שהתקשורת הייתה מתחילה לספור לאחור לסיומו. בריידי היה מקבל מה שמגיע לו, אבל לא כל מה שמגיע לו. הוא הבין שאם יבקש פחות כסף, אחרים יוכלו לקבל יותר וירצו לבוא לשחק בפטריוטס.
אחרי ניצחון על חבר לשעבר לקבוצה שחטף לו כדור ורץ לטאצ'דאון בריישי התקשר אליו ורצה לדעת מה הוא ראה שעזר לו לחטוף את המסירה. 3 תארי אליפות, 2 תארי MVP, ובריידי עדיין ניסה לעקוף את בלדסו…
הוא שמע מה גרם לו לחטוף את הכדור ובפלייאוף כבר אי אפשר היה לזהות מתי הוא מוסר באמת ומתי לא.
טום תמיד רצה להיות חלק מאיתנו. ברור שעכשיו הוא סלבריטי והוא לא יכול להיות כמונו, אבל זה מה שהוא היה רוצה". fuck the fame, give me the fortune. זה לא סביר שכדי לקחת את המשפחה לסרט אתה צריך לשכור את כל הקולנוע. אלה לא חיים. הוא לא יכול לבלות רגע אינטימי עם אשתו או הילדים. זה העולם שהוא חי בו."
בריידי עשה את כל האקסטרה. הוא ביצע מתיחות. הוא הלך לישון ב-21:00. הוא למד את היריבות הבאות. הוא שמר על תזונה קפדנית. הוא התאמן בחדר הכוח.
"לי כבר נמאס בשלב מסוים," אמר אחד מחבריו של בריידי לקבוצה, "אבל טום מדהים. הרוטינה שלו הייתה כמו דת."
חלק מהתפקיד זה לא רק היכולת לבצע על המגרש, אלא הרצון הבלתי נגמר לעשות את זה.
כשהוא דיבר עם שחקנים צעירים באוניברסיטה בה למד ושיחק, מישיגן, אמר להם בריידי: אני ממשיך להביא את הדברים שלמדתי כאן לעבודה היומיומית שלי בפטריוטס. ואחרי 14 שנה, אני אוהב פוטבול יותר ממה שאי פעם אהבתי. איפה למדתי להתאמן? איפה למדתי להתחרות? ישבתי באותם כיסאות כמוכם.
