טום בריידי לא חשב שהוא יצליח לשחק פוטבול במישיגן.
הוא קיווה שמישהו, לא משנה מי, ייתן לו מילגה.
כשהיה בכיתה ט' אפילו לא שיחק, למרות שהקבוצה שלו לא השיגה טאצ'דאון אחד כל השנה והפסידה את כל המשחקים.
כשהיה בכיתה י' הוא היה הקוורטרבק כי השחקן שהיה טוב ממנו פרש.
כשמישיגן הציעו לו מילגה, הוא רצה לשחק שם, למרות שהיה יכול לשחק 30 דקות מהבית.
יש להם 6 קוורטרבקים, אמר לו אבא שלו.
קרוב לבית אתה תהיה הפותח מהשנה השנייה.
אבל זה לא היה מישיגן.
האם אני אקח את המסלול הקל יותר, הקרוב לבית, או את האתגר הגדול והקשה יותר, הוא תהה לעצמו.
"הייתי צריך להתבגר, להפוך להיות יותר קשוח. לא היה הרבה קושי בחיים שלי. החלטתי להתרחק מהבית בקולג'."
הוא לא שיחק כמעט בשנה הראשונה.
הוא היה יכול לעבור קרוב לבית ולשחק.
הוא החליט לעבוד קשה בקיץ ולחזור בשנה הבאה ולהוכיח, בעיקר לעצמו, שהוא ברמה הזאת.
הביאו לתפקיד שלו ילד שסיים תיכון. הוא היה כישרון גדול. הוא שיחק, הקבוצה הייתה בפיגור, בריידי היה נכנס והקבוצה הייתה מנצחת.
"החוויות האלה עזרו לי להבין דברים על עצמי ולצמוח. הייתי צריך ליישם את הדברים האלה בחיים שלי במשך שנים לאחר מכן."
כשדיק רביין, הסקאוט ומאמן הקוורטרבקים של ניו אינגלנד פטריוטס, ראה את בריידי, הוא התרשם מהטכניקה שלו, ממוסר העבודה שלו ומהריכוז שלו.
הוא דיבר איתו והבין שעומד מולו אדם בוגר וקשוח מנטלית.
המאמן של בריידי במישיגן אמר לרביין שפוטבול הוא משחק של מאבקים ובריידי נהנה ממאבקים.
רביין אמר לבליצ'יק שבריידי הוא הקוורטרבק שהוא הכי אוהב בכל הדראפט.
בכל הדראפט?
בכל הדראפט. הוא הכי מתאים לפטריוטס.
בזמן הדראפט הרבה מאוד קבוצות ויתרו על טום בריידי. הם לא חשבו שהוא יהיה מתאים. הוא היה חלש פיזית.
בריידי יצא לרחוב בוכה. ההורים שלו יצאו אחריו לחפש אותו. הוא תהה מה יעשה בשארית חייו.
זמן לא רב אחר כך הפטריוטס התקשרו. הם החליטו לבחור בו למרות שהם לא היו צריכים קוורטרבק.
