ג'ון תומפסון בכלל לא התכוון להיות מאמן, אבל הפך לאחד המאמנים המוערכים בכל ארצות הברית.
תמיד תכננתי להיות מורה, לא מאמן כדורסל. השתמשתי בכדורסל ככלי ללימוד. הכיתה שלי הייתה המגרש.
כשאני אומר ללמד, אני לא מתכוון לאזורית 2-2-1 או התקפה מתפרצת, למרות שאת שניהם עשיתי מעולה. הרגשתי אחריות להרחיב את האופקים של השחקנים שאני מאמן. רציתי שהם יפתחו ביטחון בעצמם וביכולות שלהם מעבר למאפיינים הגופניים שהם נולדו איתם. רציתי לשבח אותם לא רק על הדאבל אפ אלא גם על ההתאוששות מכישלון או העזרה לחבר. ידעתי שהסיבה שהם מקשיבים לי הייתה כדורסל. כדורסל היה הכלי שלי כדי לגרום להקשיב לדברים האחרים.
נבחרתי להיכל התהילה של הכדורסל, אבל לא מיד. היו אנשים שלא אהבו איך שהתנהגתי ומה שאמרתי. בסופו של דבר נבחרתי להיכל התהילה, אבל הייתי רוצה שיזכרו אותי בזכות כל אותם דברים שמנעו ממני בהתחלה להיכנס אליו.
כשהייתי צעיר, היה לנו מספיק. לא הרגשתי עני, אבל גם ידעתי מה לא לרצות.
ידעתי לא לרצות עוד חתיכת נקניק בסנדביץ'. ידעתי לא לרצות נעליים חדשות עד שרואים את הגרביים דרך החור בנעל. ידעתי לא לרצות חדר שינה שלם עבור עצמי. היה לי מקום בתוך חדר עם אחרים, והייתי שמח.
תמיד אמרו לנו שאם לא ניכנס לכלא או להריון, אז אנחנו נהיה בסדר. הזהירו אותי לא להתעצבן, אבל נזירה אחת בבית הספר בו למדתי אמרה לי ש"אדם שלא מתעצבן הוא לא ממש אדם."
בני הדודים שלי לימדו אותי באיזה צד של הכביש ללכת ואיך לעלות על סוס. הם העיפו תולעים מעלי הטבק בשדה של המשפחה שאני פחדתי בכלל לגעת בהן. הם עבדו קשה ואני הערכתי אותם.
כשאימנתי כדורסל קראתי לספרינטים "עבודה קשה" אבל אני תוהה אם הייתי גדל עם בני הדודים שלי ועובד בקיץ בקטיף תירס או טבק בשיא החום, אולי הייתי חושב על עבודה קשה בצורה אחרת…
ההורים שלי שמרו עליי ואהבו אותי. אבל הם הגנו עליי מדברים שאני הייתי צריך להיאבק עליהם.
אין סיבה שאישה כמו אמא שלי תצטרך לנקות בתים במקום ללמד בבית הספר. אין סיבה שאדם חכם כמו אבא שלי לא יידע לאיית את השם שלו. המדינה שלנו גרמה לנו לסבול. האם היא עשתה את זה בכוונה? במודע? לא יודע, אבל זה קרה.
גברת ג'קסון הייתה מורה מצוינת.
הייתה משמעת בכיתה שלה. לא העזנו לפהק ולא היינו אומרים שהיא משעממת. ידענו מי אחראי בכיתה הזאת, וזה לא היה אנחנו.
כמה ימים אחרי שהגעתי ללמוד אצלה, גברת ג'קסון אמרה לי "אתה לא טיפש, אתה פשוט לא יודע לקרוא."
באותו רגע היא שינתה את החיים שלי. היא ראתה פוטנציאל ויכולת. היא דאגה לי מספיק כדי לא להניח הנחות עליי שנובעות ממבט חיצוני. היא שלחה אותנו למצוא מומחה ללימוד קריאה.
היא גם עשתה עוד דבר חשוב:
היא השאירה אותי כיתה. הייתי בן 12 בגובה 1.80 מטר, אבל היא השאירה אותי כיתה. אבל היא גם דאגה שזה לא יגרום לי להרגיש מושפל. היא שלחה אותי לסידורים כל פעם שהכיתה התאמנה לקראת טקס הסיום. זה עזר לי בתור מאמן. אם שחקן פישל במבחנים ואסור היה לו לשחק, אמרתי למטפל לשים עליו מגן ברך, שיחשבו שהוא פצוע ובגלל זה הוא לא משחק.
רציתי בשביל השחקנים שהם יקבלו את כל ההשכלה שהם יכולים כל עוד הם בוחרים להיות חלק מהאוניברסיטה. רוצים לשחק כדורסל? להיות מפורסמים? בסדר, אבל גם תתכוננו למבחנים ותעברו אותם. אתם רוצים להיות עבדים? אני מסרב להיות הבעלים שלכם. אני לא אשתמש בכם רק בשביל להביא ניצחונות.
למדתי את זה מהאנשים שלקחו עלינו אחריות במרכז הקהילתי שלנו. הם לימדו אותנו כבוד, נתנו לנו טיפים על בית הספר וגרמו לנו להבין שאכפת להם מאיתנו. הם רצו לעזור לנו בתור בני אדם, לא רק כשחקנים.
כשאבא שלי אמר לי ללמוד את הלבנים, הוא לא התכוון שכולם גזענים ואני צריך לא לאהוב אותם. הוא התכוון שהם חיים בעולם שונה, ואני צריך להכיר אותו ולהבין אותו.
רד אאורבך למד בוושינגטון ואימן תיכונים לפני שעבר לאמן את הבוסטון סלטיקס. הוא חזר לוושינגטון בקיץ והיה נוכח במשחקים שלנו כי היה חבר של אחד מאנשי המרכז הקהילתי בו הסתובבנו. הוא היה בא למגרשים וצופה בנו משחקים. הוא היה מכור לכדורסל.
הוא מדי פעם היה נכנס למגרש ונותן לנו טיפים - איך להשתמש ברגל ציר, איך לבצע הטעיית קליעה. הוא אהב הטעיית קליעה. אני אהבתי ללמוד. לא בכיתה, שם הסתפקתי בציון 80. אבל הבנתי שרד רוצה ללמד, ושאלתי כל מה שיכולתי כדי להיות השחקן הכי טוב שאני יכול.
הוא הציע לקחת אותי למשחקים במגרש אחר, רחוק יותר. ההורים שלי הסכימו.
הוא היה נוהג ומדבר, אני הייתי יושב ומקשיב. לפעמים הייתי שואל שאלות. הוא היה מדבר מעט על כדורסל, והרבה על החיים.
למשל, הוא היה אומר שכדי לראות אם שחקן הוא טוב, צריך לראות מה הוא עושה כשהכדור לא אצלו.
הוא אמר לי לא להפר את החוקים, אלא ללמוד אותם היטב ולנסות לעקוף אותם. הבנתי ממנו שיש אפליה גם של לבנים נגד לבנים. הוא לא אמר כלום על אנטישמיות, אבל הבנתי. לי כל הלבנים נראו אותו דבר, אבל מסתבר שגם בין לבנים יש אפליה.
