כשקראתי את הספר שכתב המאמן האגדי ג'ון תומפסון, דבר אחד בלט לי: יש לו במשרד כדור מפונצ'ר.
הכדור הזה הוא תזכורת לתפקיד של תומפסון בחיים של השחקנים שהוא מאמן (כולם תלמידי קולג').
מתישהו הכדורסל כבר לא יהיה הדבר הכי חשוב, ולפעמים הכדורסל לא יהיה בכלל.
הם עדיין יצטרכו להיות משכילים, מחונכים, מתורבתים.
אז הוא שומר את הכדור המפונצ'ר במשרד שלו, כדי שלא משנה כמה ניצחונות או הפסדים, כמה סלים, החטאות ואיבודים השחקנים שלו והוא ישיגו, הוא תמיד יזכור מה שחשוב:
מה קורה אחרי שהאוויר יצא מהכדור?
ולמה אני מספר לכם את כל זה?
כי תוך כדי שאני קורא את הספר, היה לי ברור שאני נמצא במועדון המתאים לי, וזה בזכות עמית.
המאמנים במועדון יודעים לשאול את השחקנים/ות מה הם צריכים ומה חשוב להם לצד זה שהם יודעים להציב רף התנהגות והתנהלות.
המאמנים יודעים לא להתפשר על הרף הזה, ובאותו זמן לבדוק האם הדרישות והמטרות המקצועיות מתאימות למה שהקבוצה עצמה רוצה להשיג.
המאמנים גם יודעים שלמרות שהקבוצה רוצה משהו, לא בהכרח זה מתאים לכל אחד או אחת מהשחקניות (בטח לא כל הזמן) וצריך להתאמץ למצוא דרך שכל אחד ואחת יקבלו כמה שיותר מהרצונות שלהם בלי שהם פוגעים ברצונות של אחרים ובצרכים שלהם.
נשמע די ברור מאליו כשכותבים את זה ככה, אבל ממש קשה לביצוע.
ממש.
ולתוך זה אנחנו מוסיפים את ההתייחסות למה יקרה כשכבר לא יהיה אוויר בכדור:
מה זה אומר להיות חלק מקבוצה?
מה המשמעות של יצירת סדר עדיפויות עבור עצמי, להגיד אותו בקול ולהרגיש איתו בנוח.
איך לנהל זמן?
למה צריך לפעמים לוותר על מה שאני רוצה באותו רגע כדי להיות חלק מקבוצה.
איך לתת משוב לאחרים (גם כשהם מעצבנים אותי - בעיקר כשהם מעצבנים אותי).
איך לקבל משוב (גם כשאני מעצבנת אחרים - בעיקר כשאני מעצבנת).
מה החשיבות של כל אחת ואחד מחברי הקבוצה בקבלת שחקנים/ות חדשות למועדון/לקבוצה.
מתי עדיף לנוח - פיזית או מנטלית - ולא להשתתף בתרגיל, באימון, במשחק, בשבוע...
טוב שיש לנו את עמית ששמה לב לכל הדברים האלה - אצל השחקנים/ות ואצל הצוות גם כן.
אז תודה.
