בראיון מיוחד לספר strength in numbers משתף מאמן הכדורגל הידוע אנסון דוראנס בתובנות שלו לגבי הקריירה של ספורטאים ושל מאמנים.
כשאתה מתחיל תפקיד חדש אתה צריך לגייס לקבוצה את השחקניות שכבר יש לך.
קודם את המנהיגות וצריך לוודא שהן מבינות מה החזון שלך ואז להשיג מחויבות מלאה מהן.
לאחר מכן להכיר את השחקניות היטב, גם ברמה האישית.
איך אתה יודע מי המנהיגות?
אחרי הפגישות האישיות אני אדע מי כל אחת מכבדת באופן אישי וצריך לפענח דרך השיחות הקטנות האלה מי מובילות את הקבוצה. ואז צריך להיפגש איתן כדי להבין מה השאיפות שלהן. יש כל מיני סוגים של מנהיגות, ולא כולן חיוביות.
עצה למי שמתחילים לאמן?
דין סמית' אהב את כולם.
הוא אהב את מייקל ג'ורדן והוא אהב את האפסנאי הכי זוטר. כולם בהיררכיה היו בני אדם, והוא כיבד את כולם.
אפילו אותי, שלא הייתי מאמן מוכר ועוד לא זכיתי בכלום בתחילת הדרך, הוא כיבד. לא הייתה שום סיבה לזה, ובכל זאת הוא עשה את זה וזה הדהים את כולנו.
עיתונאי אחד שאל את דין סמית' במסיבת עיתונאים אם לא יהיה קשה להביא מאמן פוטבול לאוניברסיטה שהספורט העיקרי בה הוא כדורסל (הספורט אותו אימו דין סמית'). סמית' ענה לו "לא, אנחנו לא אוניברסיטה של כדורסל, אנחנו אוניברסיטה של כדורגל נשים" (הספורט אותו דוראנס אימן).
זה גרם לכולנו לרצות להתנהג באותה דרך, לרצות לתמוך ולפרגן ביננו לבין עצמנו בכל ענפי הספורט. זה ייחודי.
סמית' גם הבין שהוא צריך לאמן גם את ההורים, ושהוא לא רק מגייס לקבוצה שחקניות כדורגל, הוא מגייס גם את ההורים שלהן. אבל אם ההורים לא מוכנים שיאמנו אותם (כן כן, את ההורים!) אז צפון קרוליינה בחיים לא יתחרו ברמה הגבוהה ביותר.
מי ההורים האמיתיים? אין כבר הרבה כאלה, אבל מי הם?
הם אלה שישימו לב שהבן שלהם שיחק מעט ויתקשרו אליו וישאלו אותו "אתה עובד קשה באימונים? אתה מקשיב למאמן שלך ועושה כל מה שהוא מבקש? אתה לומד דברים חדשים ומוסיף אותם למשחק שלך?" זה הורה אמיתי. הורה אמיתי שם את האחריות לדקות משחק ולביצועים על המגרש בידיים של הבן שלו.
ספורט זה מריטוקרטיה. מי שטוב, שולט. אם את רוצה לשחק, את צריכה להיות מעולה באימונים.
אף מאמן ברמה הגבוהה לא יעדיף את השחקן שעבר ארבעה בתי ספר בארבע שנים וכל פעם מחפש מקום שרק ייתן לו דקות משחק. כי זה ההורים. והורה לא צריך לדחוף מאחורי הקלעים את הבן שלו. הוא צריך לוודא שהבן שלו מתאמץ באימונים ומתנהל בצורה בוגרת ואחראית.
אני לא מחלק כספים של NIL. האם זה מעמיד אותי בחיסרון תחרותי? כנראה. אז מה הפילוסופיה שלי? אני הולך לאמן אותן טוב יותר מאשר יאמנו אותן באוניברסיטאות אחרות. הן יחוו חוויות והם ישתפרו בתור נשים, כמו שפעם היו מבטיחים לשחקניות.
רוב הפגישות שלי עם שחקניות נעשות עם נתונים אובייקטיביים, אז גם הפגישות הקשות הן די קלות. מספרים הם לא הדעה האישית שלי. זה מה שהשחקנית השיגה באימונים. זה השחקנית ואני מול הנתונים. ככה השחקנית מרגישה את התמיכה ממני. העבודה הקשה היא לבנות את המודל ממנו מביאים נתונים.
The GROW model - Goals, Reality, Options, Will you do it?
אנחנו מדברים על המטרות שלהן. אנחנו מדברים על המציאות. על הנתונים. זה החלק הכי ארוך וקשה. החלק השלישי, אופציות, מדבר מה השחקנית יכולה לעשות כדי לשנות את הנתונים, את המציאות. למשל אם השחקנית לא בכושר, אז אנחנו יודעים מה היא צריכה לעשות כדי להיכנס לכושר. השאלה היא, וזה הסעיף הרביעי, אם היא מוכנה לעשות את זה ואם היא תבחר לעשות את זה. אם את לא בכושר, זו אשמתך. אנחנו יכולים לעזור לך להיכנס לכושר.
לנו יש 28 קטגוריות לפיהן אנחנו מדרגים שחקניות, כל יום ויום. הדברים בעזרתם אפשר להתקדם בדירוג הם לא סוד. כולן יודעות מהם. האם הן יעשו אותם? תלוי בהן.
קשה להצטרף לקבוצה שלנו ומיד לפתוח בהרכב. ואנחנו מבינים שחקנית שרוצה לשחק ולא לשבת על הספסל. אנחנו תומכים בשחקניות האלה ומשחררים אותן אם הן רוצות. אם יש שחקניות שאנחנו חושבים שבעוד שנה יכולות יהיו לשחק, אז אנחנו מנסים לשכנע אותן להישאר.
"יש מיליונים של אנשים בסין שלא יודעים בכלל ששיחקנו היום." אז מה זה כבר הפסד, אומר דין סמית'.
אם אתן יכולות לרפא סרטן או לזכות במדליה אולימפית, ברור לי מה עדיף - אני מעדיף שתרפאו סרטן.
וכל אחת צריכה, כמו שאמר ויקטור פרנקל, לבחור את הדרך שלה. זו החירות הכי גדולה.
אם תשאל כל אחת ששיחקה פה מה סדר העדיפויות שלי, הן יגידו לך שקודם כל אופי, אחר כך ציונים, ואחר כך כדורגל. אין בלבול לגבי מה חשוב.
תכונת המנהיגות הכי חשובה היא היכולת להנהיג את עצמך. זה קשה. יש הרבה פיתויים להיות עצלנית ולא להתחייב למטרה ראויה. יש הרבה תירוצים לא להתחייב להיות יוצאת מן הכלל.
אם את רוצה להיות יוצאת מן הכלל, הסיפור שאת מספרת לעצמך צריך להיות מתואם עם האמת. אני משתדל להגיע איתן לאמת הכי מוקדם שאפשר.
יש שתי בעיות מרכזיות עם אלה שמנסים ליצור תחושת ערך עצמי בעזרת מחמאות מזויפות.
בעיה ראשונה, אנחנו מעלימים את הסטנדרט. אם הכול שווה מחמאות, אין רף שאליו צריך לשאוף.
בעיה שנייה, ברגע שהן מבינות שהכול זה שטויות, הן מאבדות את הכבוד שלהן לסמכות שלנו. אי אפשר להאמין לנו.
אני חושב שאנחנו מתים מפחד להנהיג. אנחנו כל כך מפחדים שאם נפתח את הפה שלנו, מה יחשבו עלינו? אנחנו כל כך מפחדים להיות אחראיים על אחרים כשאנחנו אפילו לא אחראיים על עצמנו ותאמינו לי, אתה לא יכול להנהיג אחרים אם אתה לא יכול להנהיג את עצמך, ורובנו מתקשים להנהיג את עצמנו.
