לרוע המזל, זה קורה מעט מאוד בחיים שלנו.
בדרך כלל מעודדים אותנו "לעשות את הנדרש".
כלומר, אומרים לנו, בגלוי או בצורות נסתרות, לעשות את המעט ההכרחי כדי שנוכל לעמוד בדרישות.
לדוגמה, מורים מטילים משימות ואומרים במפורש מה נדרש כדי להשיג ציונים מסוימים.
השאלה הקלאסית המוצגת למורה היא "זה יהיה במבחן?"
מורים שונאים את השאלה הזאת, אבל סטודנטים למדו לאורך השנים שכל שעליהם לעשות הוא לעמוד בדרישות המינימום כדי להשיג את הציון שהם רוצים.
זה קורה גם בעבודה, כשהבוסים מתארים מטרות מסוימות לאנשיהם ויוצרים כל מיני מדדים להענקת בונוסים ולקידום.
קל לעמוד בציפיות.
במקרה כזה אנחנו גם יודעים מה בדיוק נקבל בתמורה.
אבל דברים מדהימים קורים כאשר פותחים את הפקק של הבקבוק ומשתחררים.
למעשה, אני חושב שבכל אחד מאיתנו יש דחף סמוי להעיף את הפקק לעזאזל.
בני אדם שמסירים את הגבולות המקובלים מעל עצמם הם בני אדם שמגיעים לתוצאות מרשימות.
להיות מדהימה פירושו לקבל את ההחלטה לעשות תמיד מעל ומעבר למצופה.
כשעושים ההיפך – כלומר, כשעושים את המינימום ההכרחי לעמידה בדרישות – מחמיצים את ההזדמנות.
אנחנו מקבלים מה שאנחנו משקיעים.
הרבה פעמים אנחנו אומרים שאנחנו מנסים לעשות משהו (למשל ללמוד משהו חדש), אבל למען האמת יש רק שתי אפשרויות.
או שעושים משהו או שלא עושים.
כאשר מנסים לעשות משהו העניין נידון לכישלון.
כדי שדבר מסוים יקרה, עליכן להשקיע בו מאה אחוז מחויבות.
אם תשקיעו פחות מזה, תהיו בני האדם היחידים שיהיה אפשר להאשים בכך שלא הגעתן אל המטרה שלכן.
תירוצים אינם רלוונטיים. או, אם לצטט את ברני רות במדויק: תירוצים הם בולשיט.
תירוצים נועדו לחפות על העבודה שלא השקענו מספיק מאמץ.
אתן יכולות להמציא תירוץ שיתקבל על ידי האדם שאיתו אתן מדברות – אבל אם באמת רציתן לעשות את זה, הייתן מוצאות את הדרך לעשות את זה.
ואמר פעם מייקל ג'ורדן:
"כשאני עולה על המגרש, אני תמיד חושב על הילד הקטן שבא לראות אותי בפעם הראשונה ועל כך שאסור לי לאכזב אותו"
לעולם, לעולם אל תחמיצו הזדמנות להיות מדהימות.
