רוסאריו.
"בהתחלה הם לא רצו לשחק נגדנו כי ליאו היה כל כך קטן. בסוף הם אמרו לו כל הכבוד. הוא היה בן 9 והוא שיחק מול נערים בני 18-19 והם לא יכלו לעצור אותו." מתיאס מסי.
חורחה גריפה ידע מה הוא רוצה אחרי שפרש ממשחק. הוא לא רצה להיות מאמן בליגת העל. הוא רצה ליצור שחקנים.
"אבא שלי תמיד עבד. מעולם לא חסר לנו דבר אבל הוא תמיד היה צנוע. תמיד עבדנו עבור חיים טובים יותר."
עניים לא מגיעים להיבחן במועדוני כדורגל. חלק בגלל מחסור באנשי קשר, חלק בגלל מחסור במשאבים. לחלק חסר ציוד, לחלק חסר אוכל מתאים או אפילו בסיס כמו בית ספר לכדורגל. לחלק אין משפחה יציבה או שהקהילה סביבם לא מעודדת משמעת והקרבה וכן מעודדת סמים.
ליאו החל ללכת בגיל 9 חודשים.
קצת לפני גיל 11 סבתו של ליאו, סליה, נפטרה. הוא היה עצוב מאוד כי היה קשור אליה. מאז, כל שער שהוא חוגג הוא מסתכל אל השמיים ומצביע לכיוונה.
הוא היה משחק עם חופש. לא התלונן. לפעמים היה בוכה אם קיבל מכות, אבל תמיד היה מרים את עצמו וממשיך לרוץ.
בהמשך, חורחה לא העריץ את הבן שלו. הוא נתן לו פרספקטיבה. כשהיה צורך, הוא הזכיר לו את הערכים האידאליים שלו. הוא הקפיד להשאיר את הרגליים של הבן שלו על הקרקע.
ליאו לא אהב להראות את הגביעים שלו. הוא שיחק כי הוא אהב לשחק, הייתה לו תשוקה. עדיין יש לו. הוא לא רצה להתבלט.
הם התנכלו לו על המגרש והוא לא ענה. הוא פשוט הראה מי הוא עם הכדורגל. הקפיץ מולם עם העקב. אבל לא דיבר בחוצפה.
"הפעם האחרונה שהרגשתי לחץ הייתה כשהייתי בן 8. מאז אני בא ליהנות."
"כשהייתי בן 11 גילו שיש לי מחסור בהורמון גדילה. הייתי צריך לנעוץ מחט לתוך הרגליים שלי, כל יום בשבוע, לאורך שלוש שנים. תמיד הייתי הקטן מכולם, שונה מאוד מהשאר. זה היה ככה עד שסיימתי את הטיפול. אני חושב שלהיות קטן יותר מהשאר איפשר לי להיות קצת יותר מהיר וזריז, וזה עזר לי בכדורגל. מה שלמדתי מהניסיון הזה הוא שמה שנראה בהתחלה לגמרי רע ומכוער יכול להפוך להיות משהו חיובי מאוד. הצלחתי להשיג הרבה מאוד והגעתי לכאן בעזרת הרבה עבודה קשה ומאמץ."
בלי מספיק כסף לתשלום עבור הטיפול בהורמון הגדילה, היה למשפחת מסי ברור שהוא לא יגיע לגובה שיאפשר לו להיות כדורגל מקצועי. היה להם אמון מוחלט ביכולות שלו, אבל כשניואל'ס סירבה לממן את הטיפול, הם לקחו את העניין לידיהם. וכך החליטה משפחת מסי, בנחישות, בשיקול דעת ובכוח נפשי רב, לצאת להרפתקה הגדולה.
