על מערכת היחסים של טום בריידי וביל בליצ'יק - פוסט 3 - על אחרים.
בהכנה לפני משחק חשוב בליצ'יק הציע רעיון חדש. השחקנים כבר היו רגילים. אחרים היו שואלים למה דווקא עכשיו. הם היו מספר אחת בליגה. הם ניצחו וניצחו. למה לשנות?
למה?
כי אם אתה רוצה להישאר מספר אחת אתה לא יכול להמשיך לעשות אותו הדבר.
כי אם אתה רוצה להישאר מספר אחת אתה צריך למצוא כל יתרון קטן ולנצל אותו.
הפרישה מהפוטבול יצרה חוסר משמעותי אצל השחקנים. להיות חלק מלהקה זה חלק שחסר כשעוזבים. אי אפשר לשכפל את ההרגשה הזאת.
על השייכות לקבוצה כתבה אבי וומבק, מהכדורגלניות הגדולות בהיסטוריה.
החברים של בריידי לקבוצה פרשו כשכבר לא יכלו יותר להחזיק מעמד פיזית או שהרגישו שהכיף של לשחק פוטבול קטן והולך והופך להיות "עבודה".
בליצ'יק לא מניח לך בשקט. אם אתה בקבוצה הוא דורש ממך. מתישהו אתה מפסיק להקשיב לו.
שחקני עבר אחרים משתמשים בשיעורים שלמדו בפטריוטס בתפקידים שלהם מחוץ לפוטבול.
הם שוקלים גורמים חשובים כשהם מעסיקים עובדים לתפקיד מסוים - יש לכם איך להגיע לעבודה? הטלפון שלך עובד? אתה עושה הצגות ונעלב בקלות? אם אתה מתעורר בטעות ב-9 והחנות אמורה להיפתח ב-9, מה הדבר הראשון שאתה עושה?
הם מתכוננים להופעה שלהם - גם אם היא בתור פרשן: 3 מסכי טלוויזיה בבית, רשימות במחברת.
הם צריכים לדעת עם מי יש להם עסק - בצוות שלהם, במערכות היחסים שלהם, בכל מקום. לפעמים כבר נמאס להם לשמוע את בליצ'יק, אבל אחרי שהם עוזבים, הם עדיין שומעים אותו בראש שלהם, ולרוב זה עוזר.
