כמה ימים לאחר מכן טום בריידי פגש את רוברט קראפט, הבעלים, והציג את עצמו. "אני יודע מי אתה" אמר לו קראפט. אני רק רוצה שתדע, אמר לו בריידי, שאני ההחלטה הכי טובה שהארגון שלך עשה אי פעם.
בריידי ביצע היטב באימונים והיה נראה נינוח וחסר פחד.
לפני ההחלטה על הסגל הסופי בליצ'יק היה צריך להחליט אם להשאיר את בריידי בקבוצה.
זה נראה מוזר במבט לאחור, אבל באותו רגע היו לפטריוטס 3 קוורטרבקים בריאים. רוב קבוצות ה-NFL מסתפקות בשניים. בריידי היה הרביעי.
הוא נשאר.
בליצ'יק חשב שהוא עדיין לא מוכן, שהוא חלש מדי פיזית. אבל הוא סמך על היכולת המנטלית שלו לתפקד תחת לחץ ולא רצה שקבוצה אחרת תחטוף אותו. הוא אמר לו שיבלה את השנה בחדר הכושר.
בריידי הסכים.
בריידי התחבב על חבריו לקבוצה שראו שהוא עובד קשה ורוצה ללמוד.
הוא היה שואל אותם שאלות ומתעניין בחיים שלהם. הם הבינו שהוא רוצה להכיר אותם גם מחוץ למגרש ומברר איך זה להיות שחקן מקצועני.
בפגרה ממשחקים רוב השחקנים מתפזרים הביתה.
בריידי נשאר באצטדיון והיה שם כל יום.
בבוקר התאמן בחדר הכושר או רץ מדרגות או ביצע תרגילי מסירה.
כשלא היה במגרש הוא היה בחדר מיוחד באצטדיון לצפייה בוידאו. הוא היה שם מאות שעות לבדו. הוא היה שם עד 22:00 בלילה.
למה אתה פה, הם שאלו אותו.
"אני רק מנסה ללמוד," הוא ענה להם.
רמת המחויבות שבריידי הפגין הייתה יוצאת דופן. אף אחד אחר לא עשה את זה, בטח לא קוורטרבק רביעי.
באחד הימים הוא נתקל במחברת בה כתב רביין את ההערכה שלו עליו.
קריאת מצבים איטית, תזמון לא טוב במסירה. וכו' וכו'.
בריידי קרא והבין את מצבו. הוא היה חייב להשתפר.
הוא הוסיף תרגילים לרוטינה שלו. הוא למד את התרגילים של הקבוצה ושיטת המשחק יותר לעומק. הוא העלה הילוך בחדר הכושר.
בליצ'יק לא נתן לו המון מחמאות, אבל הוא שם לב שבריידי לומד ושהוא העלה מסת שריר. בריידי גם החליט החלטות טובות יותר, והוא החליט אותן מהר יותר.
בפגישה מיד לפני פתיחת העונה בליצ'יק אמר לקראפט בנוכחות הצוות שאם הוא היה צריך להחליט לפי יכולת בלבד, הוא לא היה נותן לבלדסו לפתוח בהרכב, אלא לבריידי. הוא ידע שלשלוח לספסל את השחקן האהוב והידוע בתולדות המועדון אחרי שקיבל חוזה ענקי יהיה טעות, אז בלדסו נשאר (בינתיים) בהרכב.
כשטום בריידי זכה ב-MVP של הסופרבול, בליצ'יק בירך אותו וגם הזכיר לו שהפטריוטס זכו באליפות בזכות מאמץ קבוצתי.
ככל שבריידי יהיה יותר מפורסם, יהיה יותר קשה לשמור על הרוח הקבוצתית.
בריידי הקשיב.
הוא סירב לחלק מהצעות הפרסום שקיבל, הוא אמר לא מנומס לעיר בה גדל כשהציעו לקרוא על שמו "יום טום בריידי", הוא דחה הצעה להשתתף במסיבת אופנה באוסקר.
הוא רצה לשמור על הכבוד שהיה לו אצל חבריו לקבוצה.
הוא לא רצה להיות השחקן שיש לו עונה אחת טובה והוא נעלם. הוא קיצר את החופשה שלו וחזר להתכונן לעונה הבאה.
"הבעיה (כשרוצים לנצח לאורך זמן) היא בקוורטרבקים," אמר בריידי. "הם מגיעים לגיל 30, הם מתחתנים, הם כבר לא תחרותיים כמו פעם. רואים את הדעיכה שלהם."
הזמן עושה את שלו, אמר לו קראפט.
"לא אצלי" אמר בריידי.
אחרי הפסד מזעזע לקבוצה במקום האחרון בליגה, בו בריידי מסר שני כדורים ליריבה ברבע האחרון, הקבוצה חזרה סביב 3:00 בלילה למתחם וכל השחקנים נכנסו לרכבים ונסעו הביתה.
בריידי כעס על עצמו. הוא צפה במשחק שהרגע נגמר בהפסד כדי להבין מה קרה, ואז עוד 3 שעות התכונן ליריבה במשחק הבא.
"איבדתי 4 כדורים במיאמי. אני לא רוצה להיות הסיבה שהקבוצה מפסידה. אני לא חייב להיות הסיבה שאנחנו מנצחים, אבל אני לא רוצה להיות הסיבה בגלל נפסיד. אין לי הרבה משחקים של ארבעה איבודים, אבל כשזה קורה, זה כואב לי מאוד. אני רק רוצה לעשות את התפקיד שלי. אני רוצה שהם יידעו שאפשר לסמוך עליי. אני לא רוצה שזה יקרה יותר בחיים."
הוא נמנם באצטדיון, וכשכל החברים שלו הגיעו ביום למחרת לוידאו וטיפולים הוא כבר היה מוכן.
כשבריידי הלך להתכונן להופעה שלו בתוכנית הידועה SNL, הוא ניצל את ההזדמנות ללמוד מהכותב הראשי של התוכנית שנמצא שם כבר 30 שנה.
מה נותן לו מוטיבציה? איך הוא פועל ביומיום? איך הוא שומר על חדות אחרי כל כך הרבה זמן?
בריידי היה צנוע, תכונה שלא מופיעה הרבה אצל שחקנים במעמדו.
בריידי היה אדם שאוהב אנשים ומערכות יחסים היו חשובות לו. הוא לא הבין למה מערכת היחסים שלו עם בליצ'יק נשארת מאוד מקצועית. הוא הבין למה בליצ'יק מתנהג ככה עם כל שאר השחקנים, אבל הוא היה שונה והוא ידע את זה. הוא היה אחראי לממש את תוכנית המשחק של בליצ'יק והרבה בזכותו הפטריוטס זכו באותן אליפויות וניצחו את כל אותם משחקים. אפילו מבחינה מקצועית נטו, זה יהיה הגיוני שמערכת היחסים ביניהם תהיה קרובה יותר ממה שהיא.
רוב גרונקובסקי לא הבין למה בריידי ממשיך להיכנס בו. נכון, הוא פספס כמה פעמים מסלול פשוט של 10 מטרים ורץ בצורה לא מדויקת, אבל זו לא סיבה להתנהג אליו ככה. זה עיצבן אותו. הוא רצה לתת לו אגרוף.
שבוע לאחר מכן בריידי ביקש את אותו תרגיל שגרונקובסקי פספס, והפעם הוא דייק על הסנטימטר. בריידי עשה מה שבריידי עושה, הכדור הגיע על המילימטר, וגרונקובסקי השיג טאצ'דאון.
בריידי הפסיק להתייחס לגרונקובסקי כמו שחקן שנה ראשונה, וגרונקובסקי הבין מה בריידי רוצה מהשחקנים שלצידו.
הוא לא רוצה שהם יהיו טובים. הוא רוצה שהם יהיו הכי טובים בליגה.
"איך אתה?" שאלה אשתו של בריידי, ג'יזל.
"לא טוב" ענה בריידי.
"למה?" היא שאלה.
"אני חושב על המשחק המעצבן הזה מאתמול" אמר בריידי על ההפסד שסיים להם את העונה.
"אתה תתגבר" היא אמרה לו.
"הקטנצ'יק הזה עוזר לי," אמר בריידי על הבן שלהם. "תראי אותו." נקודת המבט שלו התחילה להשתנות.
רופאים לא הצליחו להסביר את הבריאות המוגזמת של בריידי. חוץ מהפציעה החמורה ב-2008, הוא עבר 12 שנים בליגה בלי להפסיד משחק בגלל פציעה. ב-2004 התחיל להתאמן ולשתף פעולה עם אלכס גררו, והקשר המקצועי ביניהם הפך לשותפות מקצועית וגם עסקית ובשלב מסוים חברות אמת.
בריידי לא דאג לגבי הפן הגופני שלו. השותפות עם אלכס גררו עשתה את שלה וגם בגיל 38 בריידי היה במצב גופני מעולה. גם מנטלית הוא היה חד והיכולת שלו להתכונן וללמוד את היריבות הייתה מקור לגאווה עבורו. רגשית, הוא היה צריך ללמוד לאורך השנים לגייס את עצמו לתת עוד עונה טובה ועוד אחת.
הוא כבר נחשב הטוב בכל הזמנים. לא היה אדם אחר בספורט שהוא יכול לשאוב ממנו השראה. הוא ניסה למצוא מקורות אחרים מחוץ לספורט, למשל ג'ירו אונו, אמן הסושי היפני.
פוטבול היה האהבה הראשונה של בריידי, הוא סיפר במספר ראיונות. האהבה הזאת לא דרשה ממנו אנרגיה כי היא הייתה חלק כל כך טבעי ממנו. הוא הרגיש שהוא יכול להיות מי שהוא על המגרש.
בריידי הפיק סרט משל עצמו. כתב ספר משל עצמו. הוא התבגר והפך להיות עצמאי ככל שהשנים התקדמו, ומערכת היחסים בינו לבין בליצ'יק השתנתה. יחד עם זאת, בליצ'יק הכיר בכך שהיכולות של בריידי נשארו בשיאן והוא היה מוכן לסטות מהאמונות הכלליות שלו כדי להכיל את העובדה שבריידי עושה את העבודה שלו, ועושה אותה הכי טוב בליגה.
