מרוסאריו לברצלונה
הפוסט הקודם - רוסאריו - בלחיצה כאן.
17.9.2000. יום ראשון. חורחה מסי, ליאו וחבר עושים דרכים לשדה התעופה שייקח אותם לבואנוס איירס, משם ימריאו לברצלונה. לפניהם מסע של 24 שעות. הטיסה הבינלאומית הראשונה בחייו של ליאו מסי.
בטיסה מרוסאריו לבואנוס איירס בכה ליאו ללא הפסקה. דמעות שקטות. כאילו לעולם לא יחזור. האם הבחילה הייתה מהרעידות של המטוס או מתחושת ההתרגשות שליוותה אותו לאורך כל החיים ולוותה בבחילה גם כאדם בוגר?
כשסיפרו לאנשי ברצלונה שיש שחקן צעיר בארגנטינה הם חשבו בן 18-19. הם הופתעו לשמוע שליאו מסי בן 13. הם רצו שהוא יבוא לברצלונה כי באותו זמן, לנסוע עד לארגנטינה היה לוקח הרבה מאוד מאמץ בשביל לראות מישהו כל כך צעיר. שיבוא, יתרגל לסביבה, יפסיק להתרגש ויראה מה הוא יודע.
כשמסי הגיע לאימון הראשון הוא היה רגוע. הוא היה שם כי זה מה שהוא רצה ומה שחלם עליו.
מחוץ למגרש הוא היה ביישן. על המגרש הוא היה אחר.
העצה של אבא שלו הייתה לא למסור. לקחת את הכדור ולהוביל לשער. להפגין את מה שגרם להם להתעניין בו מלכתחילה. בברצלונה ידעו למסור. מסי ידע לכדרר.
ליאו לא התכוון לגור בלה מאסיה, שם התגוררו כל אלה שהגיעו מחוץ לברצלונה. זה היה חסר תקדים. לא היה אף שחקן אחר שהגיע עם כל המשפחה לברצלונה, וברור שהם רצו להשגיח עליו ולגור יחד.
ברצלונה היו צריכים גם לממן את העלות הטיפול של הורמון הגדילה, וזה הגדיל את התקציב בצורה לא פרופורציונלית.
בערך באותה תקופה ליאו אמר לאחיו שהוא רוצה לזכות בכדור הזהב. "בלי הנכונות המטורפת הזו להשקיע הכול במשחק ולהתקדם לא הייתה משמעות לכישרון המדהים שלו," אמר אחיו.
ליאו ידע ספרדית, אבל בברצלונה דיברו קטאלנית. הוא לא הבין מילה. כמו כל ילד חדש, גם הוא חשש להצטרף לשיחות.
במשחקים הראשונים קיבל מעט כדורים ולא בדיוק עודדו אותו. הוא הרגיש אאוטסיידר. למרות שהיה צעיר, הוא הבין שיהיה מחיר לחלום שלו. הוא יחליף חבר שלהם בהרכב…
מאמן אחד ביקש ממנו לשחק בנגיעה אחת ולא לכדרר יותר מדי. אותו מאמן ביקש משחקנים להתייחס אליו גרוע. הוא לא רצה שמסי יישאר.
כשהבינו שהוא טוב ושהוא יישאר, הם התלהבו. הוא היה עובר כמה שחקנים ומבקיע. זה לא היה הסגנון של ברצלונה, אבל כל אחד שמח שיש לו בקבוצה שחקן כזה.
"כששחקנים מבקיעים גולים יפהפיים, הם בדרך כלל מסתכלים לספסל כדי לתפוס את המבט של המאמן, לקבל אישור שהם הצליחו. מסי הבקיע גולים כאלה וחגג כאילו כלום. הוא פשוט עשה דברים בדרך שלו."
הוא גם אהב להגזים. אם היה אפשר לעבור שלושה שחקנים, הוא לא עבר רק שניים. הוא לא פחד מתיקולים ולא היה בורח מעימות פיזי.
לפעמים האוטובוס של בית הספר הגיע, ומסי לא עלה עליו. אימונים ומשחקים כן. מנוחה כן. פלייסטיישן בטח. כל דבר אחר - לא ממש.
בבית הספר הוא לא היה כוכב. בבית הספר הוא היה "שונה". היה לו מבטא, מנהגים שונים, הוא היה שקט והייתה לו בעיית גדילה. לעגו לו. הוא נהיה מאופק יותר ואימץ גישה בוגרת. הוא העדיף להקשיב ולצפות מהצד.
אבל כישלון לא היה אופציה. כל המשפחה שלו עזבה את המדינה. עזבה את היבשת… והוא היה חייב להצליח.
בגיל 14 נהיה למשפחה קשה. ליאו היה צריך להחליט. אבא שלו נתן לו לבחור אם הוא רוצה לחזור לארגנטינה. "לא," אמר. "אני רוצה לשחק כדורגל בברצלונה ורוצה לשחק עבור ברצלונה בליגה הראשונה." אבא שלו נשאר איתו ואמא שלו ושאר האחים חזרו לרוסאריו.
לפעמים ליאו היה חוזר לחדר ואומר שהוא לא מסוגל לסבול את זה יותר. הוא היה מחויב, אבל זה לא אומר שזה היה קל. יעברו שנים רבות עד שהוא הפסיק לבכות אחרי שיחת טלפון עם אמא שלו.
"אם הוא סבל לא שמנו לב" אמר המאמן הראשון שלו בברצלונה.
ליאו נהנה מהמשחק והייתה לו תשוקה יוצאת דופן. הוא היה נואש להתאמן ולבצע כל מה שביקשו ממנו. אחרי שנגמר האימון הוא ביקש להישאר להתאמן על בעיטות חופשיות. ביום החופשי הוא היה בא לראות קבוצות אחרות מתאמנות ואם היו מבקשים ממנו להצטרף הוא בטח היה מצטרף. אולי לא היה לו משהו אחר לעשות, ואולי בשבילו כדורגל היה הבילוי.
הוא לא היה אומר להם יאללה וקדימה. הוא היה ברקע. אבל כשהוא שיחק הוא היה ברמה אחרת לגמרי.
ולא שהקבוצה הייתה חלשה. הם היו בנויים כמו מקצוענים. הם היו תחרותיים בטירוף. אם היה אפשר לנצח 10:0 הם לא היו מסתפקים ב-3:0. היריבות העיקרית שלהם הייתה זה מול זה, בקטע חיובי.
