זה חלק 2. חלק 1 כאן.

‍

דברים שהייתי רוצה להגיד לשחקנים/ות שאני מאמן:

‍

תשמרו על ראש פתוח עבור הרגעים הבלתי צפויים. דברים יקרו לכם, אבל לפעמים אתם לא תראו שהם קורים עבורכם.

‍

זה עדיין מוזר לחשוב על זה: איך משומקום מקום יכול להפוך להיות הבית שלך.

‍

כל פעם שאתה עולה לרמה הבאה, אתה צריך לפתור מחדש את הבעיה - איך אני מצליח עכשיו?

ובכדורסל, בכל פעם שאתה עולה רמה, הכול נהיה יותר אגרסיבי ויותר ופחות עדין.

‍

שליטה ברגשות של אחרים זו משימה בלתי אפשרית. מנהיגים טובים יוצרים סביבה של כנות ושל שקיפות, מודים בטעויות ובפגמים של עצמם ומאפשרים לאחרים לעשות אותו הדבר. ככה יותר קל לקבוצה או לאירגון להתקדם.

עוד על מנהיגות כאן.

דון נלסון [המאמן] היה אדם שכיף מאוד לשחק עבורו. האירגון היה במצב לא טוב, אבל על המגרש היה כיף. הוא היה צועק עלינו אם לא שיחקנו מספיק מהר או אם ויתרנו על זריקה פנויה.

‍

כשאתה רוקי (שחקן שנה ראשונה) אתה תמיד מחכה לרגע בו תרגיש שאתה יודע מה אתה עושה. לי זה קרה באימון אחד בו עשיתי קרוס על אחד השומרים הטובים בקבוצה וקלעתי עליו סל. הסתרתי את ההתלהבות שלי תוך כדי האימון, ובסיום האימון ביקשתי מאחד העוזרים את הוידאו של האימון. רציתי לצפות במהלך הזה שוב. ושוב ושוב.

‍

כשאתה פוגש מאמן חדש או מנהל חדש, אתה רוצה להראות להם שאתה מוכן שיאמנו אותך. כן, גם הם צריכים להרוויח את האמון שלך, אבל הם צריכים לדעת שהם לא יבזבזו את הזמן שלהם עליך. וכן, תהיה גם ביקורת שאולי תישמע לא נעים, אבל בשביל זה אתה שם - כדי שיגידו לך מה אתה יכול לעשות טוב יותר.

אל תפחד מהביקורת. אם היא נכונה, קח אותה ותשתפר. אם היא לא נכונה - תוכיח שהיא לא.

‍

אני עדיין מקבל פרפרים בבטן או מתרגש לפני כל משחק. עונה רגילה, קדם עונה, משחק 7 בגמר. לא משנה.

כשזה קורה אני נזכר שאני לא יכול לשלוט במה שהגוף עושה, אבל אני יכול לשלוט איך זה משפיע עליי.

נשימה היא נקודת המפגש בין החלקים הפיזי והמנטלי במשחק שלי.

אני משתמש בזה בכל חלק של השנה. ללמוד נשימות עמוקות ובעלות כוונה לא רק מרגיע עצבים, זה עוזר לעבד מידע בצורה יותר טובה ולהגיב מהר יותר.

אל תפחדו מהפרפרים או תקוו שהם ייעלמו. הם הסימן שמשהו חשוב לנו ואכפת לנו ממנו. אתם לא רוצים שההרגשה הזאת תיעלם.

‍

אני מאמין בלבחור בשמחה.

אני לא יכול לשלוט איך זה גורם לאנשים אחרים להרגיש שאני בחמישייה. אבל אני כן יכול לבחור שזה ישמח אותי.

‍

לא הייתי רגיל להפסיד הרבה, וכתבתי בטוויטר שאנחנו נשנה את המצב.

אנחנו. הייתי בסך הכול רוקי, אבל האמנתי. רציתי לתקן את זה, אבל כדי לתקן את זה, זה לא יכול להיות אני, זה צריך להיות אנחנו.

‍

המטרה היא לא להוכיח שאחרים טעו. המטרה היא להוכיח שאתה צודק.

‍

אתה מושך אליך מה שאתה נותן.

רוצה למשוך ניצחון? האם אתה מתאמן כדי לנצח?

רוצה למשוך אליפות? האם אתם מתמידים במאמץ ובדברים החשובים כדי לנצח בפלייאוף?

יש משהו יפהפה בלוודא עם עצמך שאתה פועל בהתאם לסטנדרט הכי גבוה.

‍

הזמנים בהם אתם מרגישים שאתם עומדים במקום הם בדיוק הזמן להיות Shot ready.

אף אחד לא רוצה ללמוד סבלנות. סבלנות לומדים כשאין ברירה. כשמישהו משאיר אותך על הספסל. כשאתה מפסיד לקבוצה טובה יותר (בינתיים).

ידעתי שאני לא פחות טוב מהשחקנים בגילי ובמעמד שלי, אבל הם קיבלו דקות, ואני עדיין לא. רק הייתי צריך זמן.

כשההזדמנות תגיע, האם תהיו מוכנים?

‍

לפני אחד המשחקים הסוכן שלי שלח לי קליפ היילייטס שלי מהקולג'. הוא רצה שאזכר איך אני יכול ויודע לשחק. ראיתי את עצמי בטירוף. הייתה בי אז אש. ידעתי שעדיין יש בי אותה. לפעמים אנחנו רק צריכים תזכורת.

‍

במשחק הראשון שלנו מול קליבלנד של לברון ג'יימס הוא קודם נתן לנו בראש וניצח ואז הוא אמר לי שגם אם הקבוצה שלנו עוד לא מצאה דרך לנצח, אני צריך למצוא דרך להמשיך להשתפר. לשים לב למה שאני עושה ביומיום שלי. לבנות הרגלים טובים שיעזרו לי להצליח בהמשך. שאם הקבוצה תגיע לאן שאנחנו רוצים, שאהיה מוכן לנצל את ההזדמנות. לחסום את כל הסחות הדעת שמגיעות עם הפסדים, ולהמשיך להשתפר.

ידעתי את זה. אתם יודעים את זה. אבל לפעמים צריך קצת מוטיבציה. אז הוא נתן לי אותה, ועכשיו אני נותן אותה לכם.

תבינו מי אתם רוצים להיות כדי שכאשר ההזדמנות תגיע, תהיו מוכנים להוביל.

‍

הקבוצה מפסידה? זה קורה, אבל זה לא יכול לחלחל אלינו לראש. צריך ללמוד את השיעורים ואת הלקחים, אבל לא לתת לזה להגדיר מי אנחנו.

‍

קובי בראיינט אמר עליי שאני Nice. כלומר שחקן טוב. עליי. מה…?

הוא אמר שלמרות שהגישות שלנו למשחק שונות, הוא עם פרצוף זועף ואני עם חיוך, לשנינו יש את המוכנות לעשות כל מה שצריך כדי לנצח.

"הרוגע שלו קטלני," הוא אמר עליי. "הוא לא מתלהב מדי, הוא לא מתבאס מדי, הוא לא מהרהר מה הרגע קרה או דואג מהדבר הבא. הוא פשוט שם."

עוד על מיינדפולנס כאן.

אני משחק עם אושר גדול כי זה מי שאני, אבל יש בי אש תחרותית שבוערת בי. מסביב לאהבה שלי לצחוקים ולמשחק יש קילר אינסטינקט שלא הרבה אנשים מזהים. אבל קובי זיהה את זה בי.

‍

אתם יכולים להתיש את היריבה שלכם.

נכון, בהתחלה כולם מרגישים טוב פיזית ומנטלית. מרוכזים, מוכנים. אבל מה קורה ברבע השלישי? ברביעי? בשביל הרגעים האלה אני מתאמן. אני לא מפסיק לרוץ ולזוז בלי הכדור. אני בתנועה כל המשחק. תמיד יהיו שחקנים יותר מהירים או חזקים, אבל אני מכפר על זה בכך שאני לא נשאר באותו מקום יותר משנייה.

לא חשבתי שזה יעבוד כל כך טוב. חשבתי שכולם בליגה בכושר. הם לא. הם מסתמכים על גודל או אתלטיות.

להישאר בכושר משמעותו שאתם יכולים לעשות את מה שאתם עושים הכי טוב כל הזמן, לא מדי פעם. יש כאלה שמייצרים מוטיבציה כשצריך להגיש פרויקט ברגע האחרון. כשאין ברירה הם עושים הכי טוב שלהם. אבל אני חושב שצריך להיות כל הזמן מוכן. שזה תמיד חשוב מה אתה עושה ואיך.

תאמנו את עצמכם לרמה גבוהה עקבית של אנרגיה ומאמץ.

‍

ביטחון זה הכלי הכי חשוב כדי לממש פוטנציאל.

כששחקנים צעירים מוכיחים לעצמם שהם יכולים, הם מתחילים לראות את המשחק ואת עצמם באור אחר. כשמשיגים כמה רגעים כאלה, בהם היכולת משתפרת והביצועים מגיעים, אז הביטחון פורח. זה הקוד לרמה הבאה. ואז יום אחד אתה מגיע למגרש ואתה יודע שאתה מתאים. שאתה ברמה. אתה לא סתם מקווה. אתה באמת מאמין. אתה יודע שאתה אמור להצליח.

עוד על ביטחון כאן.

‍

ידעתי שאני יכול לקלוע ברמת NBA, אבל גם ידעתי שזה לא יספיק.

ידעתי מה הדברים הבאים.

הייתי חייב להתחזק פיזית. זה לא רק הפריע לי בהגנה, זה גם הפריע לי בסיומות בצבע וגם בקבלת החלטות כי דחפו אותי ממש בקלות.

בתור שחקן אתה צריך תמיד להתקדם. גם אם אתה ברמה הגבוהה ביותר, אנשים יעקפו אותך והמשחק ממשיך להתפתח. התפקיד שלך עשוי להשתנות.

‍

הגוף מגיב למה שהראש משדר.

מכשול בדרך מראה לנו כמה אנחנו אוהבים את הדרך.

‍

חלק 3 בקרוב.

עוד על סטפן קרי כאן.

וגם כאן.

וכאן.