שיפור:
התשוקה של אבא שלי הייתה לשיפור.
שיפור כעשייה יומיומית. שיפור כזהות.
שיפור גם משאיר אותך צנוע (כי אתה יודע שתמיד יש לאן להשתפר) וגם הופך את התפקיד שלך למכובד.
בתור קבוצה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להקדיש רק ימים מסוימים לשיפור.
שיפור צריך להיות חלק טבעי מכל מה שאנחנו עושים - אימונים על המגרש, בחדר הכושר, וידאו, הכול.
אנשים שרוצים להשתפר מנצלים הזדמנויות להשתפר. אם התפקיד שלהם כולל חזרה על אותן פעולות כל פעם, הם הופכים את הביצוע ליותר מהיר ויותר טוב.
שיפור זה גם כיף. התחרות שלי עם עצמי הופכת למשחק. כמה טוב יותר אני יכול לעשות את זה?
אנחנו מקיימים פגישות "איך לא עושים את זה."
מראים איך יריבות מבצעות גרוע. זה עוזר לנו ללמוד כי קשה לפעמים לשמוע ביקורת על עצמך, אבל כשאתה שומע ביקורת על אחרים… אתה לא רוצה שזה יקרה גם לך.
ואפשר ללמוד גם מחוויות של אחרים. לא כל דבר יקרה לנו, אבל אנחנו יכולים לשאול, לברר, לחקור, לקרוא. ללמוד.
ארבע מילים שהופכות כל ארגון וכל קבוצה לכאלה שלוקחים אחריות:
"אני הרסתי את זה."
משפט שחשוב להגיד, ווידאתי שאני אומר אותו יותר ממה שהשחקנים או המאמנים האחרים בצוות אומרים.
אחרים שמחים שאני לוקח אחריות על הטעות, לפחות עד שהם מבינים שמצופה גם מהם לקחת אחריות כשהם אלה שטעו.
כל מי שהטעות שלי השפיעה עליו צריך לשמוע אותי אומר שאני זה שהרסתי.
בעיקר אם אני הבוס הגדול, יש לזה משמעות שאגיד את זה בקול רם ולעתים תכופות (בתקווה שלא אהרוס יותר מדי…)
בסביבה כמו משחק פוטבול, יש חשיבות גדולה ללקיחת אחריות על טעות. אין זמן לחפש מי היה אחראי ולמה זה קרה.
מישהו לוקח אחריות, יודעים מה קרה, עוברים למהלך הבא.
מישהו אמר שהמסירה שלו לא הייתה מדויקת, יודעים מה קרה. משחקים את אותו תרגיל, המסירה מדויקת, משיגים נקודות.
אז אם זה כל כך קל, למה לא כולם עושים את זה?
כי הכי קל להאשים אחרים.
ויש כאלה שמחכים. הם לא רוצים להודות בטעות כי הם עוד חדשים ומה יגידו עליהם אם כבר בהתחלה הם טועים.
העניין הוא שכולם טועים. מי שמתקדם זה אלה שמוכנים לקחת אחריות על הטעויות שלהם, ללמוד מהן ולעזור לארגון שלהם להתקדם.
