זה חלק 3. חלק 2 כאן.
דברים שהייתי רוצה להגיד לשחקנים שאני מאמן:
לפעמים המהפכות הכי גדולות מתחילות משתי שאלות: למה זה כל כך קשה? איך אני יכול להפוך את זה ליותר קל?
הבעיה שלי בתור שחקן התקפה הייתה ההגנה, והפתרון היה מרווח. כמה שהתרחקתי יותר מהסל היה לי יותר מרווח וההגנה הייתה יותר רחוקה ממני. המשחק הפך להיות יותר קל.
זה הרגיש קצת כמו חוצפה לזרוק משם, אבל כשקלעתי, הבנתי שזה לא מזל. חשבתי לעצמי "יאללה עוד אחד".
בקולג' המאמן שלי הגביל אותנו קצת בבחירת הזריקות כדי ללמד אותנו איזה זריקות עדיפות.
כשהגעתי ל-NBA והתחלתי לשחק אצל מארק ג'קסון הוא כבר לא היה צריך להגביל אותי כי ידעתי מה נחשב זריקה טובה, והוא ידע שאני יכול לקלוע גם זריקות שאצל אחרים נחשבות לא טובות.
מוסיפים טווח לטכניקה, לא ההיפך.
כשילדים זורקים מרחוק תוך כדי שהם צועקים את השם שלי, זה לא אשמתי. אני לא אמרתי להם לזרוק את זה.
כשהם באים למחנות שלי אני אומר להם שזה תהליך.
הסוף של התהליך הוא אושר גדול, אבל ההתחלה שלו היא בטכניקה בתוך הצבע.
כשאתם מתפתחים, תהיו מוכנים לכך ששותפים וחברים לקבוצה עושים אותו הדבר.
אף אחד לא מנסה להקטין אותך או לדבר אליך לא יפה אם הם לא חושבים שאתה מהווה איום עליהם.
כשמישהו מנסה עליי טראש טוק, אני יודע לענות חזרה, אבל אני מעדיף חיוך או הבעת פנים מצחיקה.
כשמארק ג'קסון קרא לנו - קליי תומפסון ואני - הקו האחורי עם הקליעה הכי טובה אי פעם, זה לא משהו שהייתי חושב להגיד בעצמי, אבל אחרי שהוא אמר את זה, אמרתי לעצמי "אולי זה נכון".
כשמישהו אומר משהו כזה עליך, הדחף להוכיח שהוא צדק הוא מוטיבציה ענקית.
אתם לא יכולים להיות אדירים ושיהיה לכם ספק.
אם אתם מפקפקים בעצמכם, כנראה לא התכוננתם מספיק.
לא משנה במה אתם עוסקים, אתם צריכים למלא את הראש שלכם במחשבות חיוביות על המטרה.
תסמכו על ההכנה שעשיתם ותאמינו ביכולת שלכם - אלה הדברים שאתם שולטים בהם.
הביטחון שלכם ייתן לכם יתרון אדיר.
הפסד עבורי זה ההרגשה הכי גרועה בחיים. אני מתגבר על זה, אני לומד מזה, אני עובר הלאה, אבל באותו רגע, אני רואה שחור.
אחרי שהפסדנו במשחק 7 בגמר ב-2016 עברתי למצב אוטומטי לא רק ביום אחרי המשחק או בשבוע שאחריו. כל הקיץ היה ככה. אני יודע שעבדתי קשה, אבל אני לא זוכר כלום מהקיץ הזה.
מה הלקח מההפסד ההוא? ממש קשה לנצח. אני אפילו לא בטוח שהפסדנו. קליבלנד ניצחו, אבל אנחנו היינו קרובים מאוד.
המהלך בו כדררתי דרך 4 שחקני קליפרס וזרקתי שלשה בסיבוב שנכנסה, גרמה לסטיב קר להבין שהוא לא יכול להגיד לקליי ולי מה נחשב זריקה טובה.
הוא פשוט האמין בנו, וזה מה שהיינו צריכים.
אתה עובד על הקליעה הזאת, אתה משכלל אותה, אבל אתה עדיין צריך שתהיה לך התעוזה לקחת אותה במשחק.
לקחתי אותה.
לקראת גמר ה-NBA שאלו אותי איך הייתי רוצה שיזכרו אותי.
"יש יכולות מולדות ויש אולי כישרון, אבל הייתי רוצה שיזכרו אותי בתור מישהו שעבד קשה."
אתה הופך להיות מי שאתה חושב שאתה. תהיה הטוב ביותר בתוך הראש שלך ואל תתנצל על המחשבה הזאת.
למדתי כשהייתי צעיר במשחקים בשכונה: תקיף את עצמך באנשים שעובדים קשה.
קווין דוראנט היה האדם הזה עבורי, ואני הייתי עבורו. זה היה ככה גם עם קליי תומפסון.
היינו עובדים על היכולות שלנו. היינו לפעמים מתאמנים באותו זמן, כל אחד על חצי מגרש אחר, והייתה מין תחרות סמויה מי מתאמן יותר חזק באותו רגע.
כולנו היינו שמים לב לאנרגיה ולקצב ולאינטנסיביות של האחרים. מרימים את הרמה של עצמנו לרמה של האחרים. זו הייתה סביבה אדירה להשתפר בה. כולנו התקדמנו אפילו בלי לדבר על זה, רק כי היינו שם והתאמצנו.
אף אחד מאיתנו לא רצה להיות החוליה החלשה.
הקרובים אליכם ירצו לתת לכם עצות. תוודאו שהתמיכה שלהם מקבלת הערכה מכם, אבל שימו גבולות לגבי מה הם אומרים לכם ומה לא. אם הם לא עסקו במה שאתם עוסקים, הם לא זוכים להגיד לכם דברים שישפיעו על היומיום.
ברגעים של כישלון צריך להכיר במה שקרה כדי להצליח להשתפר. אבל אין סיבה שזה ישפיע על הביטחון שלך. לא התאמנתי קשה יותר ביומיים אחרי המשחק בו קלעתי 0 מ-10 מהשלוש. התאמנתי עם ביטחון ועם כוונה. משחק עם 0 שלשות לא יקרה שוב כי אני מוכן. לא הרגשתי עול על הכתפיים. הייתי ממוקד. לא הייתי צריך להפעיל על עצמי לחץ מיותר במשחק הבא. שיחקתי בחופשיות. אחת נכנסה. עוד אחת. קבעתי שיא NBA של 13 שלשות במשחק הזה.
זאת הייתה השנה השלישית של המחנה שלי עם אנדר ארמור שהזמנו אליו את 30 הרכזים הכי טובים בארה"ב בגיל תיכון. בהתחלה היו רק בנים. אחרי זה הוספנו גם בנות, כי כשאתה יודע שאפשר אחרת, אתה עושה אחרת. ואז שמתי לב שכולם שם גבוהים ואתלטיים ואמרתי לעצמי "אני לא הייתי מתקבל למחנה של עצמי בגיל תיכון."
רציתי לתת במה גם לשחקנים שהיו כמוני בגיל 17. שמדורגים פחות גבוה. שאוהבים מאוד את המשחק ורוצים להוכיח את עצמם. גם שם היה אותו מספר של שחקנים ושל שחקניות, ונתנו להם גם ציוד, גם סדנאות איך זה לנווט את דרכם בתהליך הגיוס מול הקולג'ים ואיך זה להיות סטודנט שהוא גם ספורטאי.
אני יודע איך זה מרגיש להיות מישהו שמתפתח מאוחר.
