הגוף של שיי גילג'ס אלכסנדר עובד אחרת מאשר רוב השחקנים.
הוא עושה דברים ששחקנים אחרים בגובה שלו פשוט לא מצליחים לעשות בזכות שתי סיבות:
1. הקרסוליים שלו גמישים מאוד.
2. הוא צמח מאוחר, אז הוא זז כמו שחקן נמוך למרות שהוא 1.98 מ'.
הוא זז כאילו הוא מחליק על קרח בזוויות שאף אחד אחר בגובה שלו לא מגיע אליהן.
הוא זז כאילו הוא נובאק ג'וקוביץ' שמנסה להגיע לעוד כדור בקו האחורי.
ג'וקוביץ' ידוע בזה שהוא מבצע מתיחות. המון מתיחות.
"כשהוא מחכה לרכב, או כשהוא סתם מסתובב, הוא תמיד מותח משהו," אמר ג'ים קורייר. "ידיים, צוואר, הגב. תמיד יש משהו."
הוא אומר שאם הוא צריך שעתיים ביום רק בשביל להרגיש טוב אז הוא יקדיש לזה שעתיים.
זה משעמם. אבל הוא עושה את זה כל יום.
המוח של שיי גילג'ס אלכסנדר עובד אחרת מאשר רוב השחקנים.
יש לו זמן.
יש לו זמן כשהוא עם הכדור. יש לו זמן בחיים בכלל.
מומחים מחליטים מאוחר.
יש שחקנים שרצים ממש מהר. יש כאלה שקופצים גבוה. יש כאלה שהם כל כך חזקים שהם מזיזים אותך מהדרך. ויש את שיי גילג'ס-אלכסנדר.
זה נראה לפעמים כאילו גילג'ס אלכסנדר מאבד שיווי משקל, אבל זה בדיוק המקום שבו הוא הכי יציב.
כמובן שיש מחיר בלנסות לעשות דברים שאתה לא אמור להיות מסוגל לעשות. שיי סבל מפציעות משמעותיות בכף הרגל והקרסול: קרע בפאסיה הפלנטרית ב-2021 ובעיות חוזרות בקרסול ב-2022. כשיש לך גישה לזוויות שהרוב לא מסוגלים אליהן אתה גם בסכנת פציעה.
ברמה הטקטית, הוא מבין איך לגרום למגן לחשוב שהוא חודר, מבין מתי להאט ואיפה לבלום.
הוא לא הראשון בהיסטוריה שיוצר מגע כדי ליצור מרווח. סם קאסל היה כל כך טוב בזה שהוא הוציא סרטון שמלמד את זה:
אבל גילג'ס אלכסנדר שיכלל את זה לדרגת אמנות. "היתרון שלי? שאני בעצמי לא יודע מה אני הולך לעשות."
הוא רוצה לחדור. הוא אוהב מגע וישמח להגיע לקו העונשין.
אבל הוא לא חייב. הוא משדר לשומר שלו שהוא רוצה לחדור, ואז בולם.
"הוא יודע מה נחשב לעבירת תוקף ומה לא." אומר סטיב נאש. "זה תהליך עדין. יצרתי מגע, אני יכול לדחוף, זה מספיק. ההגנה כבר הולכת אחורה, ואני לא מגזים. עכשיו אני יכול לעשות סטפבק."
מרווח נוצר.
זריקה נוחה.
בשונה אולי מטווח התנועה בקרסול או מהגובה שלו, כל המיומנויות שהוא מפגין על המגרש הן לא מולדות.
על זה הוא עבד.
בלי רעש, בלי יותר מדי סרטונים באינסטגרם.
הסטפבק המפורסם שלו הוא תוצאה של לילות ארוכים. גילג'ס אלכסנדר היה נשאר אחרי כולם, לילה אחרי לילה, גם אחרי שכבר היה שחקן NBA.
"אני אוהב להיכשל. אני אוהב להיות גרוע במשהו ואז להיכנס לפרטים הכי קטנים ולבנות מחדש." הוא אמר.
כמה מאיתנו מוכנים באמת להיראות לא טוב בשביל להשתפר?
כמה מוכנים לשים מוזיקה באוזניות, להישאר לבד באולם ולעבוד על מה שלא מצטלם טוב?
הגישה של גילג'ס אלכסנדר הייתה זו שגרמה לסטיב נאש להמר עליו בנבחרת קנדה הבוגרת כאשר גילג'ס אלכסנדר היה רק בן 17:
"זה הרבה עבודה קשה, לפעמים זה נראה מגעיל," אמר נאש. "אבל אם אתה מתמיד אתה פורץ, ומוסיף משהו משמעותי למשחק שלך."
שלושה דברים לקחת:
1. אתלטיות היא לא רק קפיצה. לפעמים היא דווקא הבלימה, הזווית, הגמישות.
2. הצלחה היא לפעמים שעתיים ביום של מתיחות או אלף זריקות בלילה.
3. מה שנראה כחולשה יכול להפוך לנשק אם אתה מוכן להקדיש לזה זמן, תשומת לב ומאמץ.
