הכומר בבית הספר בו עבדתי שאל אותי אם ארצה לאמן את נבחרת הכדורסל של בית הספר. בקושי היו תלמידים. לפני שהצטרפתי בקושי היו ניצחונות. לא היו ציפיות. ניצחנו חצי מהמשחקים בעונה הראשונה שלי. עוד לפני שהיא נגמרה כבר הייתי ברחוב מחפש שחקנים טובים יותר. חוץ מזה, אנשים הכירו אותי, אז שחקנים רצו לבוא לשחק וללמוד אצלנו.
עמדתי לסיים את התואר השני שלי והמרצה שלי שאלה אותי מה אני מתכנן לעשות עם התואר. כבר אימנתי כמה שנים, והיה לי הרעיון שאני רוצה להשתמש בכדורסל ככלי חינוכי.
לא מספיק לשרטט תרגילים על הלוח. צריך לדעת איך להציג את זה לשחקנים, איך לגרום להם להאמין בזה ולפעול עבור זה. דוקטור יוז, המרצה שלי, גרמה לי להבין איך להתנהל עם ילדים. שום תרגיל שאני אשרטט לא יעזור לילד שאיבד עכשיו את אבא שלו.
באביב 1972 קיבלתי טיפ מחבר לשעבר בבית הספר שאוניברסיטת ג'ורג'טאון רוצים אותי בתור המאמן של קבוצת הכדורסל. לא האמנתי. לפני כמה שנים הם אפילו לא הסכימו לצרף שחקנים שחורים לקבוצה. איך עכשיו הם רוצים אותי, אדם שחור, בתור המאמן?
לפני 12 שנה הם לא היו מוכנים שאלמד שם, ועכשיו, בזכות צבע העור שלי, הם רוצים שאאמן שם. קצת הפריע לי שהם לא רוצים אותי רק בזכות היכולת שלי אלא בגלל צבע העור. זה הפריע לי, אבל ידעתי שאני יכול לעשות עבודה טובה אם יתנו לי.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לקחת מישהי לתפקיד מתאמת לימודים. למיטב ידיעתי לא היה תפקיד כזה אז במכללות. מארי פנלון הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהצוות ובזכותה הרבה שחקנים השלימו תואר. היא דאגה לשיבוץ הקורסים שלהם, לעזרה בלימודים, למגורים מתאימים ועוד.
כדורסל ייגמר בסופו של דבר, והם יהיו צריכים תואר.
כאן גם המקום לספר גם על הכדור המפונצ'ר.
בעקבות ניסיון של האוניברסיטאות להקשיח את תנאי הכניסה בעזרת ציונים מסוימים, תומפסון וחבריו שראו את ההשלכות על ספורטאים שחורים צעירים ניסו להבין מה המטרה.
"האם עוני הופך אותך לטיפש? לכזה שלא שווה לעזור לו? ולמה צריך בכלל אוניברסיטאות שלא עוזרות לאנשים שנולדו למשפחה ענייה ומחנכות רק את אלה שכבר יש להם השכלה? האם זה מה שג'ורג'טאון רוצים להיות?"
אחרי שניצחנו במאבק ההוא הבנתי שאף פעם לא הייתי יכול להרשות לעצמי להיות רק מאמן כדורסל. תמיד הייתי צריך להתעסק במשהו נוסף.
המאבק של תומפסון הצליח והאוניברסיטה הסכימה לסמוך על שיקול דעתו בקבלת כדורסלנים. הוא ידאג שהם יעשו מה שצריך (הוא ממילא עשה זאת), והם יקבלו אותם לאוניברסיטה. ואיך אמר תומפסון? "זה לא שאני מקבל כל ילד עם ציונים גרועים. אני מקבל אותם אם הם יודעים לקחת ריבאונד או לשם את הכדור בסל."
"70% מהאימון לא קשורים בכלל לכדורסל," אמר לי דין סמית', "אבל ה-70% יקבעו אם ננצח או נפסיד."
ישבתי באמצע הספסל כמו המאמן הקודם שלי. ישבתי בספסל האחורי של האוטובוס. השחקנים עצמם פרקו את התיקים מהאוטובוס ולא האפסנאים. הם אמרו תודה לאנשי הצוות והשאירו אחריהם נקי. הם לבשו חליפות במשחקי חוץ. לא ישבנו על המשענת של הספה ולא דיברנו בקול רם מדי במסעדות. כל זה לא היה קשור לכדורסל, אבל השפיע.
דין סמית' עזר לי בהמון דברים.
חלק מהמאמנים נחשבים טובים בהתקפה. חלק טובים בסוג הגנה מסוים. הקבוצות של דין סמית' היו טובות בהתקפה, בהגנה ובכל דבר בין לבין. הוא יצר מסורות כמו להצביע לכיוון המוסר אחרי שקלעת סל או ששחקני הספסל עומדים ומוחאים כפיים למהלך מוצלח על המגרש. היה אכפת לו מהשחקנים שהוא מאמן על המגרש ומחוץ לו. הוא גם לימד אותי שזה משנה מה אתה לובש. "תקנה בגדים יותר טובים" הוא אמר לי.
רד לימד אותי להסתכל מה שחקנים (ואנשים) עושים כשהכדור לא אצלם. דין סמית' היה מעולה בזה.
בתקופה אחת מסתכלת התקשרתי לדין כדי להתלונן ולהוציא תסכולים והוא אמר לי "אתה תהיה בסדר."
זה לא מה שציפיתי לשמוע.
"כל עוד אתה מאשים את עצמך ולא את השחקנים, אתה תהיה בסדר."
אחד הדברים שמאמן יכול לעשות זה לספר ליריב שלו מה הוא הולך לעשות בהתקפה. המאמן היריב חושב שהוא יודע מה הולך לקרות, ואז אפשר להפתיע אותו. ידעתי מה דין סמית' הולך לעשות, אבל לא ידעתי מתי. וידעתי שהוא יודע שאני יודע. מה שהשאיר אותי, בעצם, באותה נקודה בדיוק כאילו אני לא יודע.
מעל המגרש שלנו היה חדר עם חלון חד-כיווני. לפעמים לא הייתי נמצא באולם, רק הייתי צופה מלמעלה.
זו הייתה הדרך שלי לראות איך הם מתנהגים כשאני לא נמצא, לראות איך הם מתנהגים "בלי הכדור".
שחקן שאימנתי פעם יצא באוטובוס מהקמפוס. ידעתי את זה כי אני מכיר את כל השומרים והשרתים. אנשים אחרים אפילו לא אומרים להם שלום. כשהשחקן חזר הוא הופתע לראות אותי בתחנה. הוא בטח יחשוב פעמיים לפני שהוא ינסה דבר כזה שוב.
לא היה לי רצון ולא כוונה להחליף את ההורים של השחקנים. חלק מהם ראו בי דמות-אב, וזה מחמיא, אבל רציתי להיות המאמן שלהם, לא ההורה שלהם.
תומפסון מתאר הישג של שני שחקנים שהוא אימן אחרי שהם כבר סיימו לשחק כדורסל - השגת דיור מתאים לאנשים בשכונה בה הם גדלו על ידי גיוס כספים והקמת חברה: "אף אחד מהם לא נבחר לאולסטאר, אחד מהם לא שיחק בכלל במשחקים, אבל ההישג שלהם מעורר בי גאווה לא פחות מאשר ההישגים של פטריק יואינג על המגרש. זה ג'ורג'טאון."
כשאמא שלי מתה, הרגשתי רע. למרות שהייתי אדם מפורסם ומצליח, המוות שלה הותיר אותי שבור. נעדרתי לשני משחקים אבל לא יכולתי יותר להישאר מחוץ למגרש. הרגשתי טוב יותר כשחזרתי לקבוצה.
במסיבת העיתונאים אחרי שזכינו באליפות המכללות שאלו אותי איך זה להיות המאמן השחור הראשון שעושה זאת. אמרתי להם שזה מעליב כי זה רומז שאחרים לא היו יכולים. אני פשוט הראשון שקיבל הזדמנות. המאמנים השחורים הגדולים שהיו לפניי וסללו לי את הדרך פשוט לא קיבלו הזדמנות.
ההצעה לאמן את נבחרת ארה"ב לאולימפיאדה ב-1988 הייתה הצעה שהייתי חייב לקחת. כולם חשבו שנפסיד אבל אני לא התכוונתי לסרב. להיבחר בזכות המוח שלי ולא בזכות הגובה או השרירים, או אפילו לא בזכות הצבע, הייתה הזדמנות שאני לא התכוונתי לפספס.
היה בזה סיכון, כי אם נפסיד מה זה אומר על מאמנים שחורים והיכולת שלהם. אבל גם לקחת את המשרה בג'ורג'טאון היה סיכון, ויצא בסדר.
הפסדנו משחק אחד, אבל זה היה בחצי הגמר. ברית המועצות הפסידו גם הם משחק אחד, אבל בשלב המוקדם. הפסדנו את המשחק הלא-נכון.
הרווחתי את הזכות לאמן את נבחרת ארצות הברית. גם מוחמד עלי הפסיד קרבות, אבל היה לו האומץ להיכנס לזירה.
לפעמים אתה הורג את האריה ולפעמים האריה הורג אותך, אבל אתה בכל מקרה צריך לצאת לצוד.
הפוסט הבא בקרוב.
