אדי ג'ונס הגיע עם 3 קבוצות שונות לגמר אליפות העולם ברוגבי. פוסט 1 - למידה.
מאמן הפוטבול האגדי ביל וולש אמר שכדי להיות מאמן טוב אתה צריך קודם כל לאמן את עצמך. תמיד יש מה ללמוד. גם אני, בשנות השישים שלי, יש לי מה ללמוד.
אני מנסה לקבל משוב על עצמי מאחרים, אבל חשוב שגם אני אבחן את עצמי. אני צריך להנהיג את עצמי לפני שאני מנהיג אחרים.
רשימת הקריאה שלי היא אינסופית.
כל שבוע מתווספים אליה 2 או 3 ספרים, ותמיד יש משהו חדש ללמוד על אימון, על מנהיגות ועל עזרה לאנשים למצות את הפוטנציאל שלהם.
הקריאה מרחיבה ומעמיקה את הידע שלי, לצד פגישות עם מאמנים מרחבי העולם שאני משתדל לקיים און ליין לאורך השנה. בנוסף לשני הדברים האלה, אני משתדל לבקר באימונים של מאמנים אחרים בכל מיני מקומות.
כל הפוסטים על אימון באתר בלחיצה כאן.
כל הפוסטים על מנהיגות באתר בלחיצה כאן.
כל הפוסטים של מועדון קריאה באתר בלחיצה כאן.
אני מאוד אוהב רוגבי ואני מאוד אוהב לאמן, אז אני משתדל לאמן כמה שיותר ומשתדל ללמוד כמה שיותר על אימון. אני לומד המון מהשחקנים הטובים בעולם. אני לומד מהם יותר מאשר הם לומדים ממני.
אם הייתי מנהל עסק עכשיו, האדם הראשון שהייתי שוכר לצוות היה מומחה למידה. "איך אני יוצר את סביבת הלמידה הכי טובה?" זו השאלה מספר אחת בעיניי. היתרון הכי גדול שיש לנו על היריבים שלנו, בספורט ובכל תחום אחר, הוא אם אנחנו לומדים מהר יותר מהם.
דאג למוב הסביר לנו איך המוח עובד. הוא הסביר על זיכרון לטווח ארוך וזיכרון לטווח קצר ועל איך מחשבה צריכה 0.6 שניות אבל יש מהלכים בספורט שלוקחים פחות מזה ואז צריך להגיב ללא מחשבה, וגם על איך זיכרון העבודה שלנו משפיע על היכולת שלנו לבצע תוך כדי משחק.
קורים הרבה דברים במוח שלנו שלא ידעתי עליהם. קצת הייתי נבוך שאני לא יודע את זה.
קאיזן היא מילה יפנית שמשמעותה שיפור תמידי (קטן ככל שיהיה). צריך צניעות אמיתית כדי להודות בזה שיש לנו מה ללמוד ושאנחנו רוצים להביא אחרים שיודעים יותר מאיתנו, או פשוט יודעים דברים שאנחנו לא.
את דאג הכרתי בזכות מאמן ליגה בניו זילנד שבא אליי לקבל עצה, הצעתי לו את הספר של דאג והוא אמר שהוא מכיר את האדם עצמו וחיבר בינינו.
כאשר סטיב קר נפגש עם רון אדאמס כדי לצרף אותו לצוות האימון שלו בגולדן סטייט, הוא הזמין לו יין שהוא אוהב, וכאשר אדאמס טעם את היין הוא אמר למלצר שזה לא לטעמו, ואם הוא יכול להחזיר את היין ולהביא יין אחר. קר ידע שהוא מצא אדם שיגיד לו את האמת, גם אם היא לא נוחה.
ניל קרייג הוא ראש צוות הביצועים שלנו, אבל התואר הזה לא מתחיל בכלל לתאר את הערך שלו לנבחרת ועבורי. הוא כאן כדי לומר את האמת וגם כדי לעזור לי לאמן את המאמנים.
ניל מבין מעולה ספורט שונה מרוגבי, אבל הוא לא פה בשביל הרוגבי. הוא פה כדי להתבונן בי ובשאר המאמנים והשחקנים ולהגיב בכנות כשהוא מתאר איך אני ניגש אל השחקנים.
אחרי אימון או שיחה ניל ואני נדבר מה יכולתי לעשות או להגיד אחרת, איך האחרים הגיבו. ניל רואה דברים שאני מפספס וזה עוזר שהאופי שלו שונה משלי. הוא גם מבוגר יותר ממני אז הוא לא מרגיש צורך לרצות אותי. אפשר לומר שהוא החבר הביקורתי שלי.
כשאני רוצה להחליף קפטן, ניל מפסיק להיראות נחמד ומאתגר אותי. הוא לא מאתגר אותי כי הוא לא מסכים איתי, אלא כי חלק מהתפקיד שלו זה לגרום לי לשקול נקודות מבט אחרות. הוא לא כאן כדי להגיד לי "רעיון טוב אחי". זה לא מה שאני צריך ולא מה שהנבחרת צריכה.
פעם הוא אמר לי שנכנסתי במאמנים חזק מדי באחת הפגישות שלנו.
האמנתי לו. זה הפתיע אותו שהפגישה הבאה שלנו נפתחה בכך שהתנצלתי בפני המאמנים על סגנון הדיבור שלי. הם חשבו על הדברים שאמרתי ובאו עם תשובות, אני באתי יותר מוכן להקשיב. כולנו הרווחנו מהפגישה השנייה. הראשונה הייתה פשוט בזבוז בגלל איך שהתנהגתי.
ניל עצמו פעם הזמין שוטר בפנסיה שהיה מומחה בניהול משברים להצטרף אליו למשחק שהוא אימן.
המשחק היה קשוח ותובעני וניל שכח שהשוטר הזה היה על הספסל.
בסיום המשחק הוא שאל את השוטר מה הוא חושב.
'בושה' הייתה אחת המילים הנעימות שהשוטר אמר. הוא אמר לניל ולצוות שלו לחשוב על זה מנקודת המבט של טייס והצוות שלו בתא-הטייס.
אם הדלת פתוחה וכל הנוסעים יכולים לראות את הצוות בזמן שהמטוס נכנס למערבולת, מה הנוסעים יראו? מה הם ישמעו?
ככה זה גם עם השחקנים.
בזמן המערבולת של המשחק השחקנים צריכים לדעת שהצוות שלהם מגובש, שהוא בשליטה, שהוא מחפש פתרונות ולא סתם מוציא עצבים זה על זה.
