הספר שכתב הקלעי הגדול בכל הזמנים, סטפן קרי - דברים שהייתי רוצה להגיד לשחקנים/ות שאני מאמן.
דברים שהייתי רוצה להגיד לשחקנים/ות שאני מאמן:
מוכן לקליעה - Shot ready
אף פעם לא הייתי הספורטאי הכי מחונן - לא זה שקופץ הכי גבוה או הכי מהיר או הכי גבוה - אבל העבודה עזרה לי לעבור דרך זה.
התאהבתי בעבודה הקשה. זה חובה.
אתה צריך למצוא אושר בעבודה שאתה עושה כשאף אחד אחר לא נמצא בסביבה. בשעות שאתה משקיע בעצמך.
חלק מהאהבה שלי למשחק - האהבה שלי לשחק - זה העונג שלי במציאת דרכים לשחק יותר טוב.
הביטחון שהשגתי מהאימונים שלי שומר אותי בשליטה. אני נשאר ברגע הנוכחי במצב של רוגע דרוך, אינטנסיביות ואושר.
אני מאמין באמונה שלמה שהצלחה לא מגיעה בטעות. כולנו יכולים להשתפר בכל דבר שנבחר.
הצלחה לא תמיד תיראה כמו שאנחנו מצפים, אבל כשההכנה שלנו והאמונה שלנו פוגשות את הרגע המתאים, אפשר להצליח.
זאת המשמעות של להיות מוכן לקליעה.
שורשים וצמיחה - Grounding and Growth
אולי אפשר להסתדר בלי שורשים… תקופה מסוימת. אבל בסוף קשה לאלתר לאורך זמן אם אין לך את היסודות, אם אין לך את מה שמחבר אותך לקרקע.
יש לי שני מאמנים אישיים. אחד מהם, איתו אני עובד בעיקר בקיץ, הוא ברנדון פיין.
הוא מאמין שקליעה מדויקת מתחילה מאצבעות הרגליים ומסתיימת באצבעות הידיים, כאשר באמצע יש תנועה אחת זורמת.
הוא יודע לפי הקשת שלי כמה עבודה הרגליים שלי עשו. הוא רואה זריקה שלי שיוצאת מעט שמאלה ויודע ששמתי יותר מדי משקל על הזרת ברגל. הפרטים הקטנים אחר כך משפיעים בגדול.
בקיץ אני לא סתם זורק המון זריקות.
ברנדון שם אותי במצבי משחק מול תוצאה או מול שעון, ואנחנו מוודאים גם שאני נמצא בדופק אליו אני מגיע במשחק.
המטרה היא לא רק להתרגל לקצב הזה, אלא גם להצליח להוריד את הדופק שוב.
בזכות הדרך בה אני מתאמן, אני יכול להוריד את קצב הלב שלי לקצב מנוחה בפסק זמן אחד של 90 שניות.
ללמוד התאוששות זה חלק מכל אימון, אבל צריך להתאמן גם על זה.
גם קבלת החלטות היא משהו שאני יכול וצריך להתאמן עליו, והחלטות בשבריר שנייה באימונים הופכות אחר כך להחלטות קלות יותר במשחקים כי התאמנתי.
בסופו של דבר זה המסר: כשהחיים קשים יותר באימונים הם הופכים להיות קלים יותר במשחקים.
ברוס פרייזר (Q) הוא חלק מצוות האימון של גולדן סטייט, והוא גם עוזר לי עם מצבי משחק של היריבה הבאה שלנו - איך הם ישמרו עליי - וגם מוודא שאני אמשיך ליהנות.
הוא יודע לשים עליי גוף ולאתגר אותי בחימום האישי שלי לפני המשחק ככה שאני אהיה מוכן לאתגר - פיזית ומנטלית.
הוא מכיר את הלו"ז שלנו ואותי היטב ועוזר לי לחדד את היכולות שלי בלי לפגוע בי פיזית או לעייף אותי יותר מדי.
בקליעה יש חשיבות למיקום הרגליים (כל אחד והכיוון הנוח לו, אבל נוחות זה לא תמיד הכי חשוב) ויש חשיבות ליד התומכת, אבל הכי חשוב זה עקביות.
בסופו של דבר לכל אחד יש את התנועה הטבעית לו, וכל עוד אנחנו לא מפריעים לעצמנו (שתי ידיים שדוחפות וכו'), חשוב שנהיה עקביים עם הזריקה שלנו.
אם אני מתחיל להחטיא לצדדים יותר מדי, אני (כמו כל הקלעים הגדולים) לא נכנס לפאניקה. אני מכוון את עצמי מחדש.
בעולם בו 450 שחקנים נלחמים על מטרה אחת - אליפות ה-NBA - וכולם מאוד מתאמצים ומאוד רוצים, מה שיכול להפריד אותנו מהמתחרים שלנו זה אושר.
העליות והירידות של כל תפקיד בעולם הזה יכולות לגנוב לנו את האושר מהחיים. המחויבות למצוינות נשמרת בזכות האושר שאנחנו מפיקים מהיומיום שלנו.
יש המון שחקנים טובים, וכולם רוצים לנצח, אבל הטובים באמת - הכוכבים הגדולים וגם המחליפים עם התפקיד הספציפי שמשחקים הרבה דקות - הם רוצים להשתפר.
כל הקלעים הגדולים חושבים שהם הקלעי הכי גדול אי פעם. כדי להיות ענק אתה צריך לחיות על הגבול בין ביטחון לבין שחצנות. מותר לך להיות בטוח ואפילו שחצן אם מוסר העבודה שלך תומך בזה. ביטחון לא שווה כלום אם לא עשית את העבודה.
אתם תרגישו לא נוח, ואתם לא יכולים לשלוט בזה. אבל אתם יכולים לשלוט איך תגיבו לתחושה הזאת.
אני פספסתי כניסה לנבחרת בית ספר כי פחדתי לגשת למבחנים. הייתי בטוח שלא אתקבל כי לא הייתי גבוה או חזק מספיק. כשהשנה התקדמה הבנתי שטעיתי אבל כבר היה מאוחר מדי. החלטתי שלא אעשה את הטעות הזאת שוב.
היו מספיק אנשים שאמרו לי לאורך השנים שאני לא יכול, קטן מדי, לא ממש רכז וכו'. זה עזר לי לפתח את הדיבור העצמי החיובי שלי. חיפשתי מה אני כן עושה שיפריד אותי מאחרים לטובה.
וזאת העצה שלי לילדים כשהם מחפשים כזאת: תרגישו בנוח עם מי שאתם, אבל תבנו עוד יכולות על נקודות החוזק שכבר יש לכם. יש סיבה שאתם פה.
אל תשוו את עצמכם לאחרים.
כל אחד מכם בנקודה אחרת במסע. חלק צעירים יותר, חלק יותר בעלי ניסיון, חלק חזקים יותר פיזית, חלק מבינים יותר את המשחק. תחושת עליונות או תחושת חוסר ביטחון לא יעזרו לנו להתקדם. במקום זה, אני שואל את עצמי מה המשוכה הבאה שאני רוצה לדלג מעליה. רגשות זה חשוב, אבל אני משתמש במידע אובייקטיבי שאפשר למדוד.
כשאתם מתחילים לפתח מיומנות חדשה תעלה אצלכם השאלה "האם אני באמת משתפר?"
אתם תשאלו את עצמכם "האם זה שווה את זה?"
אין דרך להימנע מהירידה ביכולת או מהתחושה הלא-נעימה.
אם אתם עסוקים יותר מדי בתוצאות אתם תסבלו. אתם צריכים ללמוד לווסת את הרגשות שלכם.
והאמת היא שאתם תצטרכו לעשות משהו בסגנון הזה שוב ושוב במהלך הקריירה שלכם. יהיו מטרות קשות ורחוקות. פציעות להתגבר עליהן. עונות בהן הקבוצה פשוט לא מנצחת. וככל שהזמן יעבור האתגרים יעברו מהמגרש אל מחוץ לו. ואתם עדיין תצטרכו את אותה אנרגיה, פוקוס, תשומת לב והתמדה.
לשים לב להחטאות זאת דרך טובה ללמוד, אבל לפתח אובססיה לכישלון זה רק הסחת דעת מהעבודה שצריך לעשות כדי להשתפר.
כשאני מגיע לתקופה לא טובה של קליעה, אני נשען על תרגול שעוזר לי להישאר ממוקד: אמנזיה. אני פשוט שוכח את הזריקה האחרונה שלי ברגע שאני מתחיל לרוץ להגנה.
כדי להגן על הביטחון שלי, אני צריך לא לנתח יותר מדי כל זריקה. בטח לא באותו רגע…
כשיש לי זמן פנוי בין משחקים אני יכול ללכת לאולם, ואז זה כמו מדיטציה: אני נותן לעצמי להרגיש כל פרט קטן, עובר בין מרכיב למרכיב ומנסה לפענח מה עלול להפריע.
קשה לשחקנים צעירים בימינו להישאר ממוקדים כי המדיה החברתית מזכירה לכולנו כל זריקה. אבל חשוב לזכור שאף אחד מאיתנו לא עשוי מניצחונות. כולנו צריכים לדלג מעל משוכות ולעקוף מכשולים.
כשאתם בדרך למעלה, נסו למצוא את האנשים הכי קשוחים שאתם יכולים לשחק נגדם. הכי טובים בעיר שלכם. הכי טובים בתחום שלכם. אי אפשר לחיות ולהתפתח עם פירורים של תחרות. כשנותנים לך בראש אתה יכול להתבאס ואתה יכול ללמוד. אני מצאתי מגרש בו מתחו אותי הרחק מאזור הנוחות שלי, ומצאתי גישה חדשה לחיים.
חלק 2 בקרוב.
