אחד הדברים החשובים הוא לדעת מתי לא לדבר.
למשל, כששואלים אותי מה אמרתי לשחקנים במחצית בחדר ההלבשה.
אני לא רוצה להגיד, כי אני לא רוצה לחשוב לעצמי מה אגיד על מה שאמרתי לשחקנים, לצנזר את עצמי עם השחקנים כדי שלא אענה משהו לא נעים לעיתונאים, ובכלל, מה שקורה בחדר ההלבשה נשאר שם.
לעיתונאים אין רצון לנצח משחקים. הם רק רוצים להשיג את תשומת הלב של האנשים.
זאת הסיבה שאני גם כמעט ולא אבקר שחקן או איש צוות בפני התקשורת.
המשפט speak softly but carry a large stick שימושי לי בעיקר בחלק הראשון שלו.
ברור שאני, בתור המאמן הראשי, נושא מקל גדול - אני יכול להחליט מי משחק ומי בכלל יהיה בקבוצה.
אבל אני לא חייב לצעוק או להשפיל.
אני יכול לדבר ברכות. לדבר חלש.
הם צריכים להתאמץ לשמוע אותי ולהפנות את תשומת הלב שלהם אליי.
אם חדר מלא בגברים עצומים נהיה שקט כשאני מדבר סימן שהסמכות שלי קיימת.
ויש גבול לכמה איומים סתמיים אפשר להשמיע. יש גבול לכמה צעקות אפשר לשמוע. עדיף לדבר ברוך ולשמור את הצעקות לזמנים קיצוניים.
מה שמחבר אותי לתרבות:
תרבות לא עושה עצירה בהגנה בפוזשן הכי חשוב בסופרבול. שחקנים עושים.
תרבות לא נותנת אמונה שאפשר לנצח כל משחק. זה טום בריידי עושה.
תרבות יוצרת נסיבות שבתוכן אנשים יכולים לעשות דברים.
תרבות מונעת מאנשים לעגל פינות. תרבות עוזרת לאנשים להרגיש משמעות ולרצות להעביר את המסר לדור הבא. תרבות מתחילה מלמעלה.
בכניסה לבניין שלנו מופיע שלט:
Work hard
Be attentive
Put the team first
ביציאה מהבניין מופיע שלט:
Ignore the noise
Manage expectations
Speak for yourself
Don’t believe or fuel the hype
המיקום של כל אחד מהשלטים מכוון היטב והוא חשוב.
הוא לא אמור לתת מוטיבציה והוא לא אמור להיות מופנה רק לשחקנים.
אם כל אחד מהאנשים שקשורים לארגון יפעל ככה, התרבות שלנו תשגשג.
תרבות לא מופיעה שבועיים לפני משחק חשוב.
תרבות נמצאת שם, תמיד, גם באמצע השבוע, גם כשאין משחקים. היא לא קשורה למשחקים. היא קשורה לתפקיד היומיומי של כל אחד בארגון.
אנחנו לא שואלים "האם עשית את התפקיד שלך?"
אנחנו אומרים לך לעשות אותו. כל יום. כל הזמן. כל עוד אתה פה.
לכל אחד התפקיד שלו. יש הגדרת תפקיד.
אתה לא מצופה לעשות את התפקיד של אחרים. רק את שלך.
המטרה היא לא לבוא ראשון וללכת אחרון. פעם זה היה חשוב לנו, היינו צוחקים על כאלה שיוצאים הביתה ב-19:00 שהם עובדים חצי יום.
עכשיו אנחנו מבינים שאין צורך להשוויץ. אם אתה מרגיש צורך להשוויץ אתה כנראה לא עושה הרבה ממילא.
שימו לב לפרטים שמרכיבים את התפקיד שלכם. תבינו ממה הוא מורכב. כשאתה שם לב ואתה עובד קשה אתה משתפר.
הקבוצה במקום הראשון = כל אדם שחושב שהוא מעל כל דבר לא ישתלב ולא יחזיק מעמד. היו לנו כמה וכמה שיחות עם שחקנים כאלה.
"תחשבו על מגבת רטובה שאתם רוצים לסחוט ממנה את כל המים. אתם מחזיקים חזק, מסובבים ומסובבים, סוחטים כל טיפה שאתם יכולים, ואז מקמים מחדש את הידיים ושוב סוחטים, עד שכל טיפה יוצאת. ככה זה לפעמים לאמן שחקנים. בליצ'יק היה מוציא ממך כל טיפה של יכולת גופנית, יכולת מנטלית, יכולת משחק. זה לא משנה איך הוא היה עושה את זה, הוא עשה את זה כי זה מה שהיה דרוש כדי לזכות בסופרבול."
- טדי ברוסקי
והסחיטה הזאת, חלק גדול ממנה, הוא לא כיף.
אבל תרבות זה לא רק רגע לפני הגמר או כשנהיה ממש קשה. תרבות זה כל הזמן. בפגישות, בשלטים, במגרש, במפגשים האישיים, בוידאו, בספרינטים בגבעה.
כי עושים הכול כדי לנצח.
כי להפסיד זה יותר גרוע מהכול.
