“אני הייתי הילד השוויצרי-גרמני שכולם עשו עליו צחוקים. ממש חיכיתי שיגיע כבר הסופש לקחת את הרכבת הביתה לבאזל."
לפדרר היה קשה מחוץ לבית, אבל הוא מייעץ לכל טניסאי צעיר לצאת מהבית לתקופה. בעולם שמסתמך על שבועות מחוץ לבית ברצף, טוב לדעת שאתה יכול לסמוך על עצמך ולא להיות תלוי באחרים.
פדרר אמנם התקשה באקדמיה אליה יצא, אבל הוא לא היה צריך לחצות אוקיינוס בגיל 6 כמו מריה שראפובה או למצוא מקומות להתאמן בהם בזמן מלחמה כמו נובאק דיוקוביץ'.
פייר פגניני הוא מאמן הכושר של רוג'ר פדרר. הם נפגשו באקדמיה בה התאמן פדרר ב-1995, והוא הצטרף לצוות שלו ב-2000. הוא לא רק עזר לו להימנע מפציעות לאורך שנים ארוכות, אלא היה שם להקשיב ולייעץ, לעזור בתכנון הלו"ז ולהזכיר את חשיבות ההתמדה והמתינות.
"אתה צריך להיות חזק, מהיר, בעל קואורדינציה וסבולת בטניס, וצריך לבצע תרגילים בשביל כל אלה, אבל אסור לשכוח שצריך להשתמש בכל אלה על מגרש הטניס לא בכביש או בבריכה. אז צריך תמיד לחבר בין המהירות לדרך בה תשתמש בה במגרש."
"בטניס אתה לא רץ ספרינט כמו שרצים 100 מטר. אתה רץ ועוצר במשך שלוש שעות. זה קשה אבל יש לך 25 שניות או 90 שניות להתאושש. בכל תרגיל שאתה עושה אתה צריך להיות מודע לזה. אנחנו לא צריכים שתשבור שיא מהירות. אנחנו צריכים שתישאר מהיר למשך הרבה מאוד זמן. זה מה שמעניין בטניס. אתה לא רץ 40 קילומטרים במשחק של 5 שעות. אתה רץ אולי 6."
האם הפוטנציאל של פדרר עזר לו גם להימנע מפציעות?
פגניני שמע את השאלה הזאת כמה וכמה פעמים לאורך הקריירה. פוטנציאל זה משהו אחד, להביע אותו במשך 70 משחקים בשנה זה משהו אחר. זאת המטרה של רוג'ר: להיות עקבי באיך שהוא מתאמן ומשחק לאורך כל השנה. אנשים לא מעריכים מספיק את העבודה שהוא עושה, וזו בעיה יפהפיה. כמו רקדן בלט. אתה רואה את היופי, אתה לא רואה את כל העבודה."
"אני חושב שהרווחתי את אריכות הקריירה הזאת עם הלו"ז שלי, והבנייה הגופנית וגם מבחינת הצד המנטלי. עם כמה שאני לוקח דברים ברצינות, אני גם רגוע ואני משחרר מהר מאוד."
"פדרר היה נראה ילד מפונק ועצבני שזורק את המחבט שלו די הרבה" אמרה אחת מהחברות לאקדמיה, מבוגרת ממנו ב-6 שנים. "אני מניחה שהוא פשוט לא הרגיש טוב עם המצב שלו באותו זמן."
"להיות נער מתבגר זה קשה, ורוג'ר עזב את המשפחה שלו כדי להגיע אלינו. גם ללמוד שפה נוספת (צרפתית) הוסיף למורכבות. גם הטניס היה קשה. לא וויתרתי לו. התייחסתי אליו כמו אל כל האחרים. לא נתתי להם מרחב נשימה.
"תמיד שיחקתי קצת עם הזריקה של הכדור להגשה, לראות אם אני יכול להטעות את השחקן מולי, שהוא יחשוב שאני מגיש בצורה אחת ואז להגיש אחרת. סמפראס היה עושה את זה ורציתי ללמוד את זה גם. הבנתי שאני יכול.
המשפחה המאמצת של פדרר בתקופתו באקדמיה סיפרה שהוא לא אהב בשר או דגים. הוא רצה רק פסטה ואכל המון קורנפלקס. הוא גם לא אהב לקום מוקדם ולפעמים נשאר לישון עד שהעירו אותו. הוא לא אהב בית ספר, אבל למד צרפתית מהר כי השתמש בה הרבה ולא פחד לטעות. הוא כן אהב פלייסטיישן ולפעמים היה מאחר לאימון בגלל זה.
מכל השחקנים באקדמיה, פדרר היה היחיד שכתב שהמטרה היא להיות מדורג מספר 1 בעולם. לא בטוח שהוא האמין בזה ב-100%, אבל הוא כתב את זה.
לאורך השנים, אנשים שעבדו עם פדרר יכולים להעיד שהוא מעריך ויכוחים ודיונים פנימיים וביקורת בונה ("הוא נותן לך לבטא את עצמך, גם אם הוא לא מסכים איתך"), אבל כשהיה בן 16 הוא בעיקר רצה טפיחות על השכם והבעת אמונה.
ההורים שלו תמכו בו, אבל גם הם ידעו שלא כל ילד עם פוטנציאל מצליח לממש אותו, והם רצו שתהיה לו תוכנית גיבוי למקרה שהמסע שלו בעולם הטניס ייכשל.
אבא של רוג'ר אמר לו שהם יעזרו לממן את הטניס, אבל אם הוא לא יהיה מדורג ב-100 הראשונים עד גיל 20, הוא יצטרך לחזור לאוניברסיטה ולעשות תואר.
"לא הייתה לי שום בעיה עם ההבטחה הזאת," אמר פדרר.
"לפעמים אנחנו לא מאמינים כי אנחנו רוצים ביטחון, אנחנו רוצים את העבודה המובטחת. זה מונע מאיתנו לקחת סיכונים. זה מונע מאיתנו ללכת על זה. אני לא יכול להיות מספר 1 בעולם אם אני אתאמן שעתיים ביום ואקדיש את רוב הזמן ללימודים. אני צריך להתאמן 5 שעות ביום, אחרת אין לי סיכוי."
כמה ימים אחרי יום הולדתו ה-16 פדרר השיג את הנקודות הראשונות שלו בעולם הבוגרים, ודורג במקום ה-803 בעולם. הוא עוד לא היה טניסאי שלם. הוא התקשה להתרכז באימונים והיה מאוד תחרותי. הכול היה עבורו משחק או תחרות. אם המאמנים שלו לא הצליחו לגוון מספיק את האימון או לספק עניין, הוא היה הופך להיות מעצבן תוך שניות ספורות. המאמנים של פדרר שילבו סקווש, בדמינטון, כדורגל, טניס שולחן ואפילו הוקי-רצפה כדי לגוון ולעניין. אם הוא היה משתעמם היה עדיף שייצא מהאימון. הוא היה מעדיף ללכת לשחק פלייסטיישן אם האימון היה משעמם.
הפסיכולוג איתו עבד פדרר בגיל צעיר היה שחקן כדורגל. המאמן של פדרר ורוג'ר עצמו קראו כתבה עליו בעיתון, פדרר זכר אותו מימיו בתור שחקן, והם החליטו לנסות. הוא רק התחיל תואר שני, ופדרר היה בין הלקוחות הראשונים שלו. זה לא היה חדשני. הספר Inner game of tennis יצא כמעט 25 שנה קודם לכן. אבל פדרר היה צריך כלים מנטליים כדי לנהל את הרגשות שלו. המאמנים שלו לא הרגישו שהם יכולים לעזור לו לקבל את הכלים האלה, אז למרות שפדרר לא בהכרח התחבר לנושא, הוא החליט לנסות.
טניס יכול להיות מקצוע בודד מאוד אם אין לך ביטחון ואין לך תמיכה. בזמן משחק אסור למאמן לקחת פסק זמן ואסור לו אפילו לדבר איתך. אתה שם לבד. ברור שהצוות יכול לעזור לך להתכונן, אבל בזמן המשחק אתה לבד. פדרר היה צריך ללמוד לעזור לעצמו.
