מריה שראפובה מעולם לא נחשבה שחקנית טכנית במיוחד, בכל החלק הראשון של החיים שלה אפילו לא הייתה גבוהה או חזקה או מהירה מאחרות. היא פשוט הייתה מוכנה לחבוט כדור אלפי פעמים ביום, אלפי ימים ברצף, לקום לפני השמש וללכת לישון מוקדם ולעבור מרוסיה לארה"ב עם אבא כשאמא נשארת בבית.
בגיל ארבע היא כבר אחזה במחבט והכתה כדורים אל הקיר בזמן שאבא שלה התאמן.
בגיל שש אבא שלה החליט לעבור איתה לארצות הברית כדי למצות את הפוטנציאל.
היא נסעה איתו בלבד, אמא שלה נשארה ברוסיה.
היא וויתרה על לימודים בבית ספר, ולמדה רק כמה דברים בודדים בין האימונים כי אמא שלה לא הסכימה לוותר לה.
באקדמיה הראשונה אליה הגיע לא התייחסו אליהם כמו שצריך כשהגיעו, אז הם ניסו באקדמיה אחרת. גם שם העניינים הדרדרו (לא בגללם...) אז הם עברו למקום אחר, שם ניסו להשתלט לאבא שלה על הדרכון ועל אשרת העבודה, אז לבסוף עזבו גם שם.
כל הזמן הזה אבא שלה עבד בכל עבודה שהיה יכול למצוא כדי לשלם שכר דירה ומזון (אורז לארוחת בוקר).
בגיל 17 היא זכתה בגראנד סלאם הראשון שלה כשניצחה בגמר ווימבלדון.
מריה שראפובה שמה לעצמה בראש סדר העדיפויות לעשות כל מה שצריך כדי לנצח את כולן.
על מה שמבדיל בין השחקנים הטובים לענקים:
השחקנים הטובים מנצחים כשהכול עובד להם. השחקנים הענקיים מנצחים גם כששום דבר לא עובד, גם כשהמשחק מגעיל, כשהם עצמם לא ענקיים. האם את יכולה לגרום לזה לעבוד כשאת מרגישה פח ומיכל הדלק ריק? זאת השאלה. היו לי כמה משחקים מושלמים, אבל רוב המשחקים הייתי צריכה לפענח מה צריך לעשות כדי לחמוק עם הניצחון.
על תפקיד המאמן:
באקדמיה המפורסמת של ניק בוליטיירי לא ממש עבדו איתי על הצד הטכני של המשחק. כששאלתי את ניק על זה הוא אמר לי ש"אם זה לא שבור.."
הוא כן חשב שיש בי את האש הזאת, ומה שעושים עם אש זה נזהרים מאוד לא לכבות אותה. אפשר לנשוף קצת כדי שהאש תתחזק, אבל לא לנשוף חזק מדי, ובטח שלא לכבות את האש!
על איך חושבים ומה מרגישים לפני משחק חשוב:
הבית הזה בו גרנו לקראת הטורניר בווימבלדון היה המקום המושלם. גרנו בקומה שלישית בבית של זוג עם שלושה ילדים. הקטן מביניהם היה בן שנתיים, וזה היה נהדר לגור עם ילד בגיל הזה לפני משחקים חשובים. הוא מתעניין אבל לא ממש אכפת לו, וזה הלך-רוח שעבר גם אליי. כשאת עולה למגרש ואכפת לך, אבל לא מדי, את הופכת להיות מסוכנת, גם אם את רק בת 17.
ועל מה זה אומר להיות שחקנית:
ככה זה להיות שחקנית טניס מקצוענית – לא משנה כמה רע את מרגישה, תמיד יש עוד טורניר, עוד הזדמנות לתקן את עצמך, עוד הזדמנות לגאולה. את מרוקנת את הראש, וממלאה אותו.
כמה שבועות אחרי הזכייה הראשונה בווימבלדון בגיל 17, חזרנו לעבודה. תמיד יש משהו נוסף לעבוד עליו, להתכונן אליו, לשפר. אפילו הניצחון הגדול ביותר מביא איתו רגע אחד של חגיגה, ואז ממשיכים. העגלה אף פעם לא מפסיקה לנסוע.
