מסתבר שמהרגע שאנחנו רואים מה עושה היריב ועד לרגע שהתנועה שלנו יוצאת לדרך עובר נתח זמן קריטי, דבר שעשוי להוביל לעיכוב היכולת להגיב באפקטיביות. מה משמעות האסטרטגיה הזו, למה צריך אותה והאם ספורטאי עילית אכן משתמשים בה בשטח.

‍

תיאוריות שונות בלמידה מוטורית ובפסיכולוגיה של הספורט מנסות להסביר על מה מבוססים ההבדלים בין ספורטאי עילית לבין ספורטאים ברמה נמוכה יותר.

התשובה לשאלה הזו אולי נראית ברורה מאליה, אבל למעשה היא חמקמקה ומורכבת, ולעיתים קרובות חוקרים לא מצליחים לשים את האצבע על גורם מבדל ברור.

אחד הרעיונות המעניינים שעולים בהקשר הזה הוא שספורטאים ברמה הגבוה ביותר עושים שימוש רחב ב-anticipation ('ציפייה מוקדמת לביצוע' או 'ניבוי לביצוע', בתרגום חופשי).

על מנת לרדת לעומקו של עניין דמיינו את עצמכם במשחק טניס מול יריב מוכשר ומנוסה שחובט מכת פתיחה. בשביל להצליח לחבוט חזרה בכדור שהוא שחרר לעברכם ולהישאר במשחק עליכם לזהות לאן עף הכדור, להספיק להגיע למיקום טוב מספיק שיאפשר חבטה נגדית ולהצליח לחבוט בו בצורה אפקטיבית שתשאיר את הכדור במגרש.

בתוך שרשרת הפעולות הפשוטות, לכאורה, מסתתר מכשול משמעותי: זה לא כ"כ קל, מסתבר, לזהות בזמן לאן יגיע הכדור. מחקרי מעבדה מצאו בעבר שהתגובה לאות הויזואלי שאנחנו קולטים עוברת עיכוב של כ-200 מילי-שניות. במילים אחרות, מהרגע שאנחנו רואים ועד הרגע שאנחנו מתחילים לזוז חולף זמן, זמן שבו הכדור כבר התחיל את התנועה שלו ואנחנו עדיין לא (1).

‍

פעולות רבות במשחקי ספורט מתבצעות במהירות גבוהה (חבטה בטניס, יציאה מהמקום במשחקי כדור), כך שעיכוב הזמנים המובנה דורש התאמה של הספורטאי על מנת שיוכל לייצר תגובה מדויקת ולא להישאר בפיגור תמידי.

אחת התאוריות שמנסה להסביר כיצד זה קורה היא הציפייה המוקדמת לביצוע - הספורטאי לומד לנבא את המהלך עוד לפני שהוא ממש התרחש. במחקר שנעשה בשנת 1984 על טניסאים מקצוענים נמצא שהתגובה שלהם לפעולה של היריב החלה כ-120 מילישניות אחרי סיום התנועה שלו. בקיזוז זמן העיכוב של האות הויזואלי (200 מיל') החוקרים שיערו שהטניסאים החלו את התגובה שלהם כ-80 מיל' לפני שהיריב ביצע את התנועה עצמה. כלומר, הם ניבאו לאן היריב יכה את הכדור עוד לפני שהוא ממש עשה את זה, והאסטרטגיה הזו אפשרה להם להרוויח זמן ולהגיע למיקום הרצוי בזמן הרצוי (2).

הרעיון המעניין הזה הוביל לביצוע מספר גדול של מחקרי מעבדה אשר ניסו לבדוק לא רק את קיום התופעה עצמה, אלא גם את ההבדל ביכולת של ספורטאים ברמות שונות ומענפים שונים לבצע ניבוי.

המחקרים בוצעו לרוב במתודולוגיה של עיוורון חלקי – המשתתפים צפו בווידאו של מהלך כלשהו שנקטע לפני הסוף (למשל התחלה של זריקה או בעיטה של ספורטאי אחר), והם התבקשו לנחש מה עומד לקרות: לאן ילך הכדור, איפה הוא ייפול, האם מדובר בביצוע של ממש או הטעיה מכוונת של היריב ועוד. הממצאים ברוב המקרים חד משמעיים: ככל שהספורטאי מנוסה יותר ושייך לרמה גבוהה יותר, הוא מנבא טוב יותר בהשוואה לספורטאים פחות איכותיים.

למה זה קורה? מדובר בשאלה מורכבת שהיא עניין לפוסט אחר (או כמה פוסטים אחרים), אבל בגדול החוקרים מסבירים שספורטאי ברמה גבוהה יותר ועם ניסיון רב יותר, מסוגל לפענח בצורה מדויקת יותר את שפת הגוף של היריב ולשאוב רמזים מסגירים ממנו בנוגע לכוונות העתידיות שלו (3,4,5,6).

‍

היכולת של ספורטאי עילית לנבא טוב יותר מספורטאים ברמה נמוכה-יותר מבוססת היטב, אך שאלה מעניינת יותר נותרה בעינה – האם ספורטאי עילית אכן משתמשים באסטרטגיה הזו כדי לנצח משחקים?

אנחנו שוב חוזרים לטניס. ב-2013 בוצע מחקר מעניין מאוד של קבוצת חוקרים צרפתים שניתחו לעומק עשרות משחקים של שחקני טופ 10 בסבב ה-ATP וניסו לפענח כמה מבין המהלכים שלהם התבססו על אסטרטגיה של ניבוי מהלכים.

הם האטו את הוודיאו למהירות שתאפשר להם לזהות בדיוק מתי החלה התנועה של הנבדקים לעומת תחילת התנועה של היריב, ואז מדדו את התדירות של מקרים בהם התנועה החלה לפני שהיריב ממש ביצע את הפעולה שלו.

מה הם מצאו?

הספורטאים ביצעו ניבוי ב-5% עד 13% מהמקרים בלבד והוא הניב עבורם תוצאות מדויקות הרבה פחות, מאשר המקרים בהם החלו להגיב אחרי שהכדור כבר עזב את המחבט (בין 85% ל-95% מהמקרים). החוקרים טוענים שהנבדקים השתמשו בניבוי כאשר הם מצאו את עצמם בפיגור משמעותי, מה שאילץ  אותם "לנחש" קדימה בשביל לסגור את הפער, כמו מעין אסטרטגית חירום (6).

אם כן, עושה רושם שלמרות שיכולות ניבוי קיימות אצל ספורטאים ברמה גבוהה, השימוש בהם לא בהכרח רחב או יעיל בשטח. אז מה בכל זאת מאפשר לספורטאים להגיב בצורה אפקטיבית בסביבות ביצוע דינאמיות ועמוסות גירויים, ואיך אפשר לאמן את זה?

לחיצה כאן ואתם בפוסט הבא.

‍

מקורות:

1. Hick, W. E. (1952). On the rate of gain of information. Quarterly Journal of experimental psychology, 4(1), 11-26.‏

2. Howarth, C., Walsh, W. D., Abernethy, B., & Snyder, C. (1984). A field examination of anticipation in squash. Australian Journal of Science and Medicine in Sport, 16(3), 6-10.‏

3. Bennett, S. (2008). Ventral and dorsal contribution to visual anticipation in fast ball sports. International Journal of Sport Psychology, 39(2), 97-177.‏

4. Brenton, J., & Müller, S. (2018). Is visual–perceptual or motor expertise critical for expert anticipation in sport?. Applied Cognitive Psychology, 32(6), 739-746.‏

5. Faubert, J. (2013). Professional athletes have extraordinary skills for rapidly learning complex and neutral dynamic visual scenes. Scientific reports, 3, 1154.‏

6. Triolet, C., Benguigui, N., Le Runigo, C., & Williams, A. M. (2013). Quantifying the nature of anticipation in professional tennis. Journal of Sports Sciences, 31(8), 820-830.

‍