למה בעצם רציתי לקרוא את הספר הזה? הרי קראתי בקושי 2 ספרים וחצי של טרי פראצ'ט, מתוך כמה עשרות שהוא כתב.

‍

א. הוא כתב, יחד עם ניל גיימן, את "בשורות טובות", אחד מהספרים האהובים עליי.

ב. הוא התפרנס מכתיבה במשך עשרות שנים ועשה את זה בסגנון ייחודי לו ובקצב מדהים - שני ספרים כל שנה. נראה לי כמו חיים שאני יכול ללמוד מהם משהו.

‍

יאללה ציטוטים מהספר:

‍

מה יכול להיות מעניין, תהה טרי פראצ'ט, בביוגרפיה על אדם פשוט שקם בבוקר, אכל ארוחת בוקר, כתב כמה מילים, אכל צהריים, כתב עוד כמה מילים, אכל ארוחת ערב, צפה בטלוויזיה או בסרט עם אשתו והלך לישון (ואולי כתב כמה מילים לפני השינה גם כן)?

למה שמישהו יתעניין בילד עם בעיית דיבור שהפך להיות אחד מכוכבי התקשורת הגדולים של דורו?

למה שמישהו יתעניין בילד עם השכלה בסיסית שקיבל עד סוף חייו 10(!) דוקטורטים של כבוד.

למה שמישהו יתעניין בילד שרק בזכות הדימיון שלו מכר מיליוני ספרים בעשרות שפות?

‍

כשהיה צעיר פראצ'ט קרא. המון. אבל הוא לא קרא בשביל טכניקות או רעיונות וגם לא בשביל המילה הנוראית הזו - טיפים. הוא קרא כי זה היה לו כיף.

"רק להיות בתוך ספריה היה מספיק לי. כאילו כל מה שנמצא בתוך הספרים יחלחל לתוכי, ואני עד היום לא בטוח שטעיתי."

‍

כשהיה נער פראצ'ט התעסק עם הלימודים, אבל גם התחיל לעבוד בעיתון.

אז, חוץ מהשעות הארוכות של העבודה בעיתון, הוא התחיל ללמוד תחומים שקשורים לעיתון - אתיקה, כתיבה, וגם הקלדה מהירה. "כשההזדמנות תגיע, אתה צריך כבר לדעת להקליד 100 מילים בדקה, אחרת לא תוכל לקחת אותה."

‍

יש אנשים שמתבדחים על זה שברגע שאתה מתחתן אתה כלוא. אין לך חופש יותר.

פראצ'ט היה אחרת, אומר חבר שלו דייב. זה היה נראה שהוא רק מתחיל את החיים שלו עכשיו. חופשי להיות מי שהוא חושב שהוא יכול וצריך להיות.

‍

"אני הולך לגרום לאלצהיימר להתחרט שהוא נדבק אליי."

‍

פראצ'ט רצה להראות לאנשים מה עובר עליו (ועל אנשים עם המחלה) אז הוא הזמין צוות צילום להתלוות אליו במשך שנה. העוזר-השותף שלו, כותב הספר, התעצבן כשהם צילמו את פראצ'ט מנסה לקשור עניבה ולא מצליח. הוא יצא בעצבים. איך אתם מעזים להראות אותו ככה.

המטרה מאחורי הצילומים, לעומת זאת, הייתה בדיוק זו. להראות לאנשים מה קורה בחיי החולים באלצהיימר.

ווילקינס, העוזר, חשב שהוא עוזר לפראצ'ט ומנסה להגן עליו, אבל הוא עשה בדיוק ההיפך. הוא זה שהפגין חוסר כבוד לפראצ'ט. פראצ'ט רצה שייראו אותו נאבק. שיבינו.

‍

לאורך שנים פראצ'ט נאבק, וגם כשהמוח שלו לא היה כמו שהיה, הכתיבה השאירה אותו חי. הכתיבה הייתה ההגנה האחרונה של המוח שלו מול המחלה הנוראית הזאת. כל עוד הוא כותב, הוא עדיין טרי פראצ'ט. כל עוד הוא צריך, אני אעזור לו לכתוב, אמר ווליקינס.

‍

בצוואה שלו פראצ'ט כתב שווילקינס צריך להשמיד את הכונן שמכיל את כל הסיפורים והקטעים שפראצ'ט התחיל לעבוד עליהם אבל לא סיים.

הכונן נלקח לאתר בנייה ונמחץ על ידי מכבש. זאת הייתה הבקשה של פראצ'ט.

‍

"יש פרצה בחוקים עבור סופרים" כתב ניל גיימן. "כל עוד קוראים אותנו, אנחנו לא מתים."

כמו שאמר עליו אחד החברים בהלוויה שלו, מכל הסופרים המתים, פראצ'ט הוא הכי חי שיש.

‍

לחלק השני - על כתיבה וכל מה שאפשר ללמוד ממנה - לחצו כאן.