על תחילת החיים וגם הסוף שלהם - אחד הסופרים האהובים והנמכרים בעולם.
פראצ'ט כתב יומן על תהליך הכתיבה שלו. היינו מצפים למצוא שם מחשבות חושפניות והרהורים עמוקים, אבל מה שאפשר למצוא שם זה חישובים מהסוג הזה:
מאז ה-1 בפברואר כתבתי 11.5 קבצים, כלומר 11.5 כפול 1700 מילים לקובץ, כלומר 19550 מילים. זה אומר שעד ה-3.6 קצב הכתיבה הזה יספיק כדי לשלוח טיוטה ראשונה לעריכה.
קצב הכתיבה נשמר ופראצ'ט אכן שלח טיוטה ראשונה ב-30.5.
הספר הבא כבר התחיל להיכתב, ופראצ'ט עלה מ-328 מילים בערב ל-350, ל-370, והמשיך להטריף את עצמו. הוא רצה לסיים ספר בחצי שנה, ובשביל זה הוא צריך לכתוב יותר כל ערב. ולא רק בערב. פראצ'ט התחיל לכתוב בכל שניה פנויה ביום.
בשלב מסוים פראצ'ט התחיל למכור ספרים ולהצליח. אבל ההצלחה לא שינתה את היומיום.
אדם בוגר לבוש בבגדי גינון יושב לשולחן ומקליד מאות מילים ביום לתוך מחשב.
היו פרסים, היו צ'קים, היו חתימות, היו מפגשים עם מעריצים.
והפוקוס תמיד חזר לספר הבא: "הפרס שלך על זה שעשית משהו טוב," אמר פראצ'ט, "הוא לעשות משהו אחר טוב."
כשהיה כבר עשיר, הוא קנה אחוזה קטנה. הוא היה יכול לקנות אי בודד, אבל "לאן הולכים כשנגמר הדיו במדפסת?"
בהמשך, פראצ'ט הבין שהגיע הזמן להתפטר מהעבודה הקבועה שלו, והפך את עצמו לסופר במשרה מלאה. הוא היה נהנה לקום בבוקר, לשתות תה, לדבר עם אשתו על הרעיונות שעלו בלילה ולתת לה לקרוא לו את העיתון. אבל אחר כך הוא היה צריך מבנה. הוא היה צריך סדר.
הוא היה נכנס למשרד ואסור היה להפריע לו. הוא כבר לא היה ב-400 מילים ביום. המטרה הנוכחית הייתה 3000 מילים. כל יום. בשישי אחר הצהריים, בתור מנוחה, הוא היה עובר על מה שכתב בשבוע שחלף ומוודא שאין שגיאות כתיב או שגיאות הקלדה. ככה הוא נח.
בתחום בו אנשים נוהגים להסתובב בחלוק משי ולשתות שמפניה ב-11 בבוקר, יוצאים לבתי קפה ומתרצים את זה ב"צורך להתאוורר בשביל השראה" טרי פראצ'ט היה יושב וכותב. זה היה בראש סדר העדיפויות.
העורכת שלו הייתה מסוגלת לעמוד במשפטים הציניים שלו ובהתנגדויות שהוא הציב להצעות שלה. היא ידעה שעריכה זה החלק הכי פחות מעניין בתהליך עבור פראצ'ט. מבחינתו הספר כבר כתוב, הוא כבר חושב על הספר הבא ואפילו כותב אותו. יחד עם זאת, הוא הבין שיש לו זכות לעבוד עם עורכות מצוינות, ולמרות שלא תמיד אהב לשמוע שמשהו חסר או שיש צורך להדק את העלילה, הוא הקשיב. "אז מה שאת אומרת לי זה, בעצם, תכתוב ספר יותר טוב." אמר וניתק את הטלפון.
ועבר על כל ההצעות.
ושיפר את הספר.
המטרה, אחרי הכול, אכן הייתה לכתוב ספר טוב יותר, ובסופו של דבר העריכה עשתה את זה.
לכתוב ספר היה עבורו כמו מסע בערפל. אתה רואה את הסוף במרחק כמה מאות קילומטרים, אתה רואה כמה פסגות של הרים בדרך או עצים גבוהים, אבל אתה צריך לרדת אל הערפילים עצמם ולפלס את הדרך שלך בתוכם. להתקדם כל פעם כמה מטרים תוך כדי שאתה רואה רק מה שקרוב אליך. פראצ'ט תמיד כתב את הסוף כבר בהתחלה, כי הוא היה צריך לדעת לאן המסע ייקח אותו. לפעמים הסוף היה רק האמצע, או שנמחק לחלוטין מהמסע, אבל העובדה שיש סוף עזרה לו לצאת למסע. שינויים במסע עצמו אפשר לעשות תוך כדי הליכה.
"איך אתה עושה את זה?" שאלו אותו במכתבים פעם אחרי פעם. פראצ'ט הבין שהם מחפשים איזשהו כפתור, איזשהו קיצור דרך. משהו שיקל על העשייה. אולי איזה קורס קצר.
התשובה האמיתית הייתה "לשבת כל יום ולכתוב, במשך שנים, גם בשעות לא נוחות, גם כשלא נוח או הספר לא נמכר. אה ולפעמים צריך גם מזל." אז זה מה שהוא כתב להם בחזרה, ואולי אכזב אותם עם האמת הקשה.
פראצ'ט היה כותב במחשב נייד ישן שהוא לקח איתו לכל מקום, כדי שיוכל לכתוב בכל זמן: במכוניות, בשדות תעופה, בחדרי הפקה של צילומים לקולנוע, במחסנים של חנויות ספרים, בטיסות וברגעים הקטנים כמו בהמתנה לאוטובוס הקטן שייקח אותך מהגייט למטוס עצמו.
אמא של פראצ'ט לא השתכנעה שסופר זו עבודה, גם אחרי שהתחיל למכור ספרים ולטוס ברחבי העולם כדי להיפגש עם מעריצים.
פראצ'ט, שתמיד שאף לרצות את אמא שלו, קנה באחד מהתשלומים הגדולים הראשונים שלו - לא רכב, לא בית - הוא קנה פנסיה. שילם תשלום אחד ענקי שהבטיח שבגיל המתאים תהיה לו פנסיה. זה הרגיע את אמא שלו.
פעם אחת, אחרי טיסה לקידום אחד הספרים באוסטרליה, הוא הודיע שהוא מוסיף כמה ימים ויוצא לחופשה. אמא שלו שאלה "חופשה ממה..?"
האמת היא, שמעט מאוד סופרים באמת לקחו מילולית את המושג "full time" כמו שפראצ'ט לקח.
בעשור הראשון שלו כסופר פול-טיים בקושי היה לו זמן לדברים אחרים. זה עצבן אותו והוא התלונן אבל הוא שכח שהאשם העיקרי בלו"ז שלו זה… הוא.
