מעורבות המאמן וההורים בספורט ילדים / אהרון גרשגורן ולאל גרשגורן.
פרק 4 מתוך הספר "הפסיכולוגיה של הספורט, המאמץ והביצוע: תאוריה ויישום"
האימון במקומות רבים בעולם הופך בהדרגה להיות מקצוע בפני עצמו (ולא השלמת הכנסה), ובזכות כך גם מתקדם הידע בתחום.
המודל של בלום (1985) כולל שלושה שלבים לפיתוח מצוינות: שלב השנים הראשונות, שלב שנות הביניים ושלב השנים המאוחרות.
בשנים הראשונות המאמן הוא אדם שנמצא קרוב פיזית (בשכונה, במתנ"ס, בעיר) ואוהב ויודע לעבוד עם הילדים בגיל הזה.
הוא יודע להפוך את החוויה לנעימה וכיפית ולצד זאת גם ללמד גבולות והתנהגות מתאימה לענף המדובר.
בשנות הביניים מעגל המאמנים מתרחב קצת, ולפעמים אפילו המשפחה יוצאת לחפש מאמנ/ת בעיר אחרת הקרובה למקום המגורים.
המאמנים בשלב הזה דורשים יותר מחויבות ויותר תשומת לב, והספורטאים צריכים לפעמים לעבור מיונים ולהיבחן לפני כניסה לקבוצה.
בשנים המאוחרות המאמן הוא מומחה בתחום ולא מקבל כל ספורטאי.
הדרישות גבוהות והספורטאי נדרש לענות על כולן כדי להתקדם ולהגיע למצוינות.
לקריאה נוספת על ציפיות המאמנים ועל נבואות שמגשימות את עצמן, לחצו כאן וגם כאן וכאן
לקריאה נוספת על השפעת המאמנים על מוטיבציה ועל שחיקה, לחצו כאן, וכאן, וכאן.
ההורים הם מרכיב חשוב מאוד ולפעמים מרכיב מכריע בהתפתחות ספורטאים צעירים. מדוע?
משום שהם חושפים את הילדים לסוגי ספורט שונים, מהווים דוגמה אישית, עוזרים לילדים להתמודד עם הקשיים והדרישות של הספורט ומספקים תמיכה רגשית, מנטלית, כספית, לוגיסטית ולפעמים גם מקצועית.
בשנים האחרונות עולה כמות ההשתתפות בספורט מאורגן ויורדת כמות ההשתתפות בספורט עממי (כחלק ממשחק חופשי בין חברים או בתוך המשפחה).
זה נובע ממגוון סיבות, ביניהן חשש מה יקרה לילדים לבד ברחוב או בפארק, רצון להתמקצעות מוקדמת על ידי חשיפה לספורט אחד ולמאמנים מגיל צעיר וחוסר זמן של שני הורים עובדים בבילוי זמן עם ילדיהם.
מחקרים מסוימים מראים שבחירת ענף הספורט לעתים אינה בחירה של הילדים.
ההורים מחליטים אילו ענפים, מה תהיה רמת ההשתתפות או ההשקעה בענף, איפה יתאמנו הילדים וכמה.
הורים רבים לא שואלים את הילד/ה שלהם מה הם מרגישים או רוצים.
הורים שמתנהגים כאילו הדבר היחיד שחשוב הוא הניצחון, יגדלו ילדים שמכוונים לנצח, גם אם הם יגידו לילד/ה דברים אחרים לחלוטין.
מה שמשנה הוא איך הילד/ה תופס/ת את ההורים - כלומר ההתנהגות שלהם בפועל. הורים בעלי אגו גבוה ורצון נמוך לביצוע משימה יגדלו ילדים עם יותר חרדה תחרותית.
ציפיות מוגזמות של ההורים, או כאלה שממוקדות בגורמים עליהם אין לילד/ה שליטה (דקות משחק, נקודות, זריקות לסל) גורמות גם כן לחרדה תחרותית אצל הילד/ה.
התמיכה החברתית של ההורים עוזרת לילד/ה להפחית את החרדה שלהם מהתחרות.
הורים שמרגישים אותם רגשות, ללא קשר לתוצאת התחרות, ומתנהגים אותה התנהגות ללא קשר לתוצאה, מגדלים ילדים שייהנו מהספורט בו הם משתתפים.
סביבה תומכת למידה ומקדמת מוטיבציה פנימית עוזרת גם לילדים ליהנות מהמשחק ומהאימונים.
גם סגנון המחויבות של הילד/ה ישפיע על רמת ההנאה.
מחויבות פנימית, בזכות אהבה לענף, הסבה הכי הרבה הנאה. חוסר מחויבות עזר גם הוא להנאה מסוימת, ובתחתית הדירוג מחויבות חיצונית (כולל חוסר אפשרות לעזוב את הענף כי ההורים לא מסכימים).
