בספר בו הוא מספר בכנות על החיים שלו והקריירה, איגודאלה משתף את הקוראים בחוויות שקשורות למשחק, ליחסים בין שחורים ללבנים, לעסקים וליחסים עם האוהדים, חברים לקבוצה, מאמנים ועוד.
אנדרה איגודאלה גדל וצמח בבית פשוט, עם אמא וסבתא שעשו מה שצריך כדי שיקבל את הערכים שיעזרו לו יותר מאוחר בחייו. הוא שיחק כדורסל בשביל הכיף ורק בגיל יחסית מאוחר הבין שיש לו סיכוי ממשי לקבל מלגה מלאה לאוניברסיטה ולהיבחר בדראפט.
"למדתי שלהיות הטוב ביותר לא מבטיח לך קריירה. קריירה הייתה מורכבת מכל מיני דברים, מדברים משעממים וקטנים:
סוכנים טובים. אימוני בוקר. הליכים רפואיים ויוגה ותזונאים. שינה, והיכולת לווסת את הרגשות כל כך חזק עד שהם הופכים לאבנים ואז ליהלומים שחושפים רק כשהזמן מתאים. היא מורכבת גם מאצבעות שבורות ומשמועות על טריידים וממאמנים עליהם אי אפשר לסמוך ומשופט מזדמן שמזכיר לך מאוד את אחד השוטרים שסיירו בשכונה שלך והסתכלו עליך ועל חברים שלך כאילו אתם חיות מסוכנות שברחו מהכלוב. "
"כשהגעתי לאריזונה ההלם הגדול ביותר היה לוט אולסון, המאמן. שום דבר שעשיתי לא היה מספיק טוב בשבילו. אם הרגל שלי הייתה ב-30 מעלות, הוא היה צועק עליי לשנות אותה ל-35 מעלות. למדתי שם דברים שלא למדתי בשום מקום אחר. לוט אולסון הפך שחקנים לא מלוטשים למקצוענים. בשנה הראשונה שלי לא ראיתי את התמונה המלאה. לדעתי הוא היה רק רגזן מבוגר שנהנה לעצבן אותי."
"אתה נפצע, מקבל זריקה ועולה חזרה למגרש. אמרו לי שאני "שחקן קשוח". זה אמור להיות דבר טוב. פעם שיחקתי עם יד שבורה. האמת? זה מטופש רצח."
קורי מגטי היה דוגמה עבור איגודאלה כשהאחרון רק הצטרף לליגה: ""כשרק יצאתי מהקולג' לא היה לי מושג מה דרוש כדי להישאר בכושר בשביל עונת NBA שלמה. לפי מה שידעתי באותו זמן, היית צריך להרים משקולות ולרוץ קצת. קורי היה ספציפי מאוד לגבי התזונה שלו, לגבי תוספים. הוא עקב אחרי קצב הלב של עצמו, חישב נוסחאות. הוא גם דחף את עצמו לעשות יותר – יותר ספרינטים, יותר משקולות, יותר קליעות. זה שינה את הדרך בה הבנתי את הגוף שלי ואת המקצוע שלי."
כשעמדתי להתחיל לשחק עם אלן אייברסון, הייתי קורא עליו בערב כשהיה לי זמן. נאום היכל התהילה שלו בסופו של דבר אמר הכול: עכברים וג'וקים בתוך הבית, צינורות ביוב מפוצצים, הוא היה צריך ללכת בחרא בבית של עצמו. הוא היה בחור שעבר בחייו כמה אירועים של חיים ומוות, אי אפשר היה להפחיד אותו על המגרש. הוא פשוט לא שם *ין.
אארון מקי עזר גם הוא לאיגודאלה – להבין איך שומרים על השחקנים המובילים בליגה: "הם יקלעו. יש סיבה שהם קולעים 25 נקודות בממוצע למשחק. ישרקו נגדך שריקות רעות. התפקיד שלך הוא לגרום להם לעבוד קשה ככל האפשר בשביל 25 הנקודות שלהם. אם הם סיימו עם 25 נקודות אבל הם גמורים בסיום המשחק, עשית את שלך."
גם ווילי גרין עזר לו: "ווילי היה נמוך יחסית לעמדה שלו והוא פיצה על זה בכך ששיחק חזק כל יום, כל אימון, כל משחק. הוא היה נותן מרפק ואז אומר לך "מצטער, צריך להרוויח משכורת." הוא היה יכול להיפלט מהליגה תוך שנתיים שלוש, אבל הוא נשאר מעל עשור. הוא בנה לעצמו שם של אחד שלא מתעסקים איתו."
"בתקופה בה התקשיתי להירדם הרגשתי כאילו כל העולם מונח על כתפיי אבל אין לי איך להתמודד עם זה. גידלתי שיער ונמנעתי כמעט מכל מפגש חברתי. כל מה שהיה אכפת לי זה להיות באולם. לקום, להתעורר, לזרוק לסל, ללכת לאימון, ואז ללכת הביתה לשבת לבד או להזמין חבר רק לקשקש קצת. חשבתי שאני עושה מה שאני אמור לעשות. זה מה שלמדתי. עבוד קשה, שמור את הראש למטה, אל תתלונן. אבל העצה הזו כבר לא הייתה מספיקה."
"כתושבי ארה"ב, גורמים לנו להאמין שזה הנתיב לסיפוק מלא. אם נרוויח מספיק כסף, נשיג מספיק הצלחה, לא יהיו לנו מאבקים יותר, או יותר נכון המאבקים שלנו לא יהיו "נחשבים" יותר. אבל מה שרובנו מגלים לאחר זמן מה, זה שעם כל הפרסים והמזומנים, שאלת התכלית נשארת. כאב וסבל נשארים. כעס ותסכול נשארים."
"יש הבדל בין Playing basketball ובין hooping. כשאתה hooping הכול חופשי ופשוט. העבודה שמושקעת בזה מורכבת ואינטנסיבית, אבל ברגעים עצמם של המשחק, יש הרגשה של קלילות."
"[סטיב קר] לא היה אחד שצועק. הוא האמין בנו בתור שחקנים ובתור מבוגרים. הוא לא היה צריך לצעוק על שחקנים שלא עבדו כמו שצריך. שחקן שלא עובד כמו שצריך יודע שהוא לא עובד כמו שצריך. האחרים יודעים שהוא לא עובד כמו שצריך. אם זה לא נתן לשחקן מוטיבציה, השחקן לא היה רואה דקת משחק, וזה הכול."
לפלייליסט המלא של הקריירה של איגודאלה לחצו כאן.
בקיץ 2022 איגודאלה החליט להמשיך לעונה ה-19 שלו ב-NBA.
