זה החלק הרביעי.
ביטחון.
מה אם הרצון והיכולת שלנו הם לא תוצאה של ידע, אלא של ביטחון?
אולי אנחנו כבר יודעים מה צריך, אבל לא בטוחים שאנחנו יכולים לעשות זאת?
אסטרטגיה אחת להעלות ביטחון היא לתת עצות לאחרים.
כן כן, לא לקבל עצות. לתת.
אם אנחנו יכולים לעזור לאחרים, אנחנו מקבלים ביטחון בידע שלנו.
ככה זה באוניברסיטה, ככה זה גם באלכוהוליסטים אנונימיים. לכל אדם שרוצה להיגמל מאלכוהול יש חונך שמלווה אותו. זה עוזר לא רק לאדם שחונכים אותו, אלא גם לחונך עצמו.
אסטרטגיה שנייה היא לדעת את המשמעות החיובית של המעשים שלנו.
אם נדע שהליכה יומיומית עוזרת לנו לבריאות, ושההליכה הזו מתרחשת גם במהלך יום העבודה שלנו, אנחנו נשמח ללכת יותר במהלך היום, ולא נתייחס לזה כמטלה מעייפת אלא כאמצעי לשמור על הבריאות.
האמונה שלנו משנה את תשומת הלב שלנו ואת הדברים שאנחנו מחפשים - אירועים טובים או רעים עבורנו.
האמונה שלנו משנה גם את הרגשות שלנו ואת המוטיבציה שלנו.
אם אנחנו מאמינים שהכדור הזה יעזור לנו להחלים, ניקח אותו והוא יעזור לנו להרגיש טוב יותר.
ככה זה - רק ההיפך - גם עם סטרס.
אם אנחנו רואים סטרס כסימן רע, הוא יפריע לנו.
אם אנחנו מפרשים סטרס כסימן לכך שהגוף שלנו מתכונן למה שהוא עומד לעבור, הסטרס יעזור לנו.
גם בהקשר להרגלים שלנו, יש חשיבות לביטחון.
אם אנחנו יודעים שנפספס יום אחד זה יהרוס הכול ואסור לפספס - אנחנו בלחץ שלילי ואפילו עלולים להפסיק לחלוטין את התכנית כי זהו - פספסנו יום אחד.
אם אנחנו יודעים שיש חריגות למקרי חירום - לא תירוצים, מקרי חירום אמיתיים - אז אנחנו נישאר בטוחים יותר בתהליך ובעצמנו שאנחנו מתקדמים בתוכו.
חשוב להיות בטוחים בעצמנו כשאנחנו שואפים למטרות גדולות ורציניות, אבל חשוב גם לא להיות יותר מדי בטוחים בעצמנו.
דניאל כהנמן, חתן פרס נובל ומומחה בפסיכולוגיה של קבלת ההחלטות, אמר בעבר שאם היה יכול למחוק רק תכונה אחת בבני אדם היא הייתה ביטחון יתר.
שמרנות.
כשאנחנו רואים עשרות אנשים רצים לכיוון היציאה אנחנו לא ננסה לשכנע אותם שהכול בסדר. עדיף לטעות ולהינצל משריפה מאשר להפגין ביטחון ואסרטיביות.
במקרים פחות קיצוניים, אנחנו עדיין רוצים להיות חלק מהקבוצה, כי זה יותר נעים שמקבלים אותך, וברוב המקרים גם יותר בטוח.
קבוצת השווים, האנשים שאנחנו מסתובבים איתם הכי הרבה במהלך היום או השבוע, היא קבוצת האנשים שתקבע את הציונים שלנו, את הפנסיה שלנו ואת ההרגלים הבריאותיים שלנו.
זה מוזר לגלות, אם כך, שרוב האנשים לא חושבים בכלל להתייעץ עם קבוצת השווים שלהם לגבי דרכים להצליח במה שהם רוצים להצליח.
יש אדם שמגיע 5 פעמים בשבוע לחדר הכושר? איך הוא עושה את זה?
יש אדם שקורא ספר כל חודש? מה עובד לו?
ואפילו יותר מעצות, המעשים של אחרים כמונו יכולים לספק לנו את הביטחון לכך שזה אפשרי, וכתוצאה מכך לאפשר לנו לצאת לדרך עם השינוי שאנחנו כל כך רוצים.
אם היא כמוני, והיא מצליחה, אז גם אני יכולה!
עם זאת, חשוב להדגיש שההבדל בין הדוגמה לבינינו צריך להיות סביר.
אם הוא יהיה יותר מדי גדול, אנחנו עלולים להיכשל.
רוצים ללמוד לשחות מהר יותר? לא צריך להגיע למייקל פלפס.
אפשר להגיע קודם לאלוף המחוז, ואז אולי לאלופת הארץ.
ולבסוף, עוד עזרה מסביב היא הידיעה שכולם עושים.
אם כולם מצביעים בבחירות, ההסתברות שאני אצביע בבחירות עולה.
אם כולם ממחזרים, גם אני אעשה זאת.
אם כולם באים 30 דקות לפני האימון, אני לא ארצה להיות שונה.
אם כולם משיגים לפחות 4 ריבאונדים במשחק, אתם יכולים להיות בטוחים שגם אני אתאמץ מאוד בתחום הזה.
להשתנות לתמיד(?)
כשמישהו סובל מסכרת, אנחנו לא מטפלים בו באינסולין למשך חודש, ואז מפסיקים את הטיפול ומניחים שהוא יסתדר בשאר חייו.
למה אנחנו מניחים שכאשר מדובר בשינוי התנהגות זה אמור להיות שונה?
לשנות התנהגות זה לא כמו לטפל בפריחה.
לשנות התנהגות זה כמו לטפל במחלה כרונית.
הסימפוטומים - עצלנות, שמרנות, דחיינות, שכחנות - לא נעלמים. הם נוכחים כל החיים.
צריך להמשיך
הדרך לשינוי התנהגות, בדומה לדרך לניצחון במשחק, תלויה בהכרת היריב.
אם נדע מה גורם לנו להתנהג בצורה מסוימת (שכחנות? דחיינות?), נהיה יותר מוכנים ונוכל לטפל בזה בצורה יותר ממוקדת.
לא לכל אחד הפיתרון הוא זהה. יש כאלה שמתאים להם תזכורות מאחרים.
יש כאלה שמתאים להם מחויבות עצמית.
יש כאלה שצריכים "שגר ושכח" ויש כאלה שצריכים לבצע משהו כל יום.
החלק החשוב: להכיר את היריב ולמצוא את האסטרטגיות שעובדות לנו, בדרך להשיג את מה שרצינו להשיג.
