מה צריכים מאמנים כדי לתפקד היטב ולהתפתח? ירון בריל ואיתי בסביץ כותבים.
פרק 22 מתוך הספר "הפסיכולוגיה של הספורט, המאמץ והביצוע" תאוריה ויישום.
רוב הסיקור ורוב הפוקוס בעולם הספורט הולכים לספורטאים, ובצדק.
ויחד עם זאת, גם מאמנים משקיעים זמן, אנרגיה ומאמץ כדי להתקדם ולקדם.
הפרק עוסק בהיבטים הפסיכולוגיים החיוניים להצלחה בתחום האימון.
מאמנים יכולים לבצע את תפקידם במספר אזורים:
ביצוע: בדגש על אימון במטרה לנצח ולשבור שיאים. כאשר מפסידים או לא מגיעים לתוצאה הרצויה עלולים להופיע לחצים רבים, כולל פיטורין.
פיתוח: שיפור היכולות, גם אם הן לא מביאות באופן ישיר לתוצאה מיטבית. למידה, בשונה מביצוע, עשויה לקחת יותר זמן ודורשת דאגה למכלול היבטים בחיי הספורטאים.
פעילות פנאי: המטרה העיקרית היא הנאה והמטרות מגוונות - כושר גופני, חברתיות ועוד.
כאמור, המאמנים לא אחראים רק על הצד המקצועי, אלא לפעמים גם על הצדדים הרגשי והפיזי, והם עשויים גם להתנסות בצדדים המנהלתי, החינוכי והשיווקי.
לא פותחו הרבה מודלים להתפתחות מאמנים במהלך השנים, אריקסון ואחרים (2007, קישור למאמר כאן) הציעו מודל הכולל חמישה שלבים - השתתפות בגיל צעיר בספורט כספורטאי/ת, התמחות לצורך התפתחות תחרותית, הגעה לרמה תחרותית גבוהה וחשיפה למשימות אימון ברמה אישית, התנסות בתפקיד מאמן ילדים או עוזר מאמן במשרה חלקית, אימון ברמה בכירה והתנסויות כמאמן ראשי.
כמעט לא רואים מעבר בין ספורט עממי לספורט תחרותי, מה שמרמז שמדובר בשני סוגי אימון שונים.
מודל רכישת המיומנות המודעת של ברץ' (1970) מציע דרך להסתכל על ההתפתחות של המאמנים גם כן:
בהתחלה אדם אינו מודע לחוסר היכולות שלו, לאחר מכן הוא מודע לחוסר היכולת ומתחיל לשאוף ואז הוא עובר לשלב בו הוא לומד ומתנסה, עובר הכשרה בסיסית, ורק לאחר שנים הוא עשוי לעבור לרמת מיומנות אוטומטית.
לבסוף, המאמן יכול גם להעביר את הידע שצבר ואת הדרך שעבר למאמנים צעירים.
מאמנים מובילים נדרשים לתכונות מנהיגות משתפת, ליחס הוגן בתוך סביבה תחרותית ונטייה לאימון חיובי.
בדומה לספורטאים, גם אצל מאמנים יש קשר דו כיווני בין גורמים פסיכולוגיים ובין ביצועים.
יש אנשים שמניחים שמאמנים הם בעלי תכונות מסוימות, יכולות ומאפייני אישיות שמבדילים אותם מהאוכלוסיה הכוללת, כמו יכולת ארגון או אסרטיביות.
המחקר לא תומך בכך.
כמו כן, לא נמצא שאישיותם של מאמנים משתנה עם הגיל, הניסיון או ההצלחה (או הכישלון).
מסוגלות עצמית היא אחד המנבאים המובילים של ביצועים.
אדם בעל מסוגלות עצמית בתחום האימון מאמין שביכולתו לשפר את הביצועים של הספורטאים, כיחידים וכקבוצה, כולל למידה.
קיימים חמישה מימדים עיקריים של מסוגלות עצמית הקשורים לאימון:
1. מוטיבציה (שיפור מצב הרוח והיבטים מנטליים אחרים של הספורטאים)
2. אסטרטגיה (היכולת לשנות מערכים ושיטות משחק ולהוביל בעזרתם להצלחה)
3. חשיבה טקטית (היכולת ללמד ולאמן אותה אצל הספורטאים)
4. טכניקה (היכולת לשפר חולשות ולזהות חוזקות)
5. אופי (היכולת לשפר התפתחות אישית ברמה האנושית)
מסוגלות אימון עצמי גבוהה קשורה גם לשביעות רצון יותר גבוהה של השחקנים, לאימון חיובי ולדאגה למסוגלות העצמית של הספורטאים.
זהות המאמן (מי אני כאדם וכמאמן) לא נחקרה כמעט, והיא מעניינת גם בהקשר של תפקיד כפול (למשל, גם עורך דין וגם מאמן) וגם בהקשר של מעבר מתחום המשחק לתחום האימון ובעצם הצורך "לשנות זהות".
עוד גורם המשפיע על חיי המאמנים ועבודתם הוא הלחץ (סטרס) שמופעל עליהם.
הצלחה וניצחונות לא מבטיחים למאמנים המשך עבודה בקבוצה שלהם (או בכלל), והתחום, מעבר לציפיות הניצחון התמידיות, כולל גם אי ודאות רבה שגורמת ללחץ נוסף - מעבר למיקום שונה כדי לקבל תפקיד אימון, לפעמים ימים שלמים בלי לפגוש את הילדים בגלל אימונים ומשחקים בשעות בהן הם ישנים, חוסר יציבות כלכלית בהתאם ליכולת התקציבית של המועדון ושינויים רבים בצוותי האימון בקבוצה או במועדון.
בשנים האחרונות התווספה המדיה החברתית לגורמי הסטרס, וסיקור רב מבעבר שכולל פירגון וביקורת מעמיד את המאמנים בעין בוחנת כל הזמן.
עוד בדומה לספורטאים, גם מאמנים עשויים לחוות שחיקה.
מאמנים שרודפים אחרי פרסום או האדרת שמם ושם המועדון הם בסיכון יותר גבוה לחוות שחיקה.
מאמנים שמסוגלים להתמודד עם תחרות ולחץ בצורה אופטימית ומאוזנת נמצאים בסיכון יותר נמוך לשחיקה.
מאמנים שיודעים להציב מטרות, פועלים בהתאם לערכים שלהם, מתעסקים בקידום הצמיחה האישית שלהם ושל הספורטאים ומקבלים גיבוי מהמנהלים והמערכת שלהם, נמצאים גם הם בסיכון נמוך יותר להישחק.
הרווחה הנפשית של המאמנים משפיעה גם על הספורטאים, וטוב יעשו מנהלים ומאמנים אם יקדמו את השימוש של המאמנים עצמם בליווי פסיכולוגי, אם בעזרת אנשי מקצוע או בעזרת מנטורים - אנשים שכבר חוו את התחושות הללו וידעו להדריך ולשתף באסטרטגיות שעשויות לעזור.
