בפוסט קודם הכרנו את Quiet Eye, טכניקה ייחודית לנעילת המבט במטרה, שנמצאה כמשפרת את הדיוק בביצועים ספורטיביים באופן ניכר.

האפשרות לשפר את הדיוק במטלות כמו קליעות עונשין ובעיטות פנדל משמעותית גם כשהיא עומדת בפני עצמה, אך מסתבר של-QE יש פוטנציאל לטייב ביצועים בצורה נוספת - שיפור ההתמודדות עם לחץ וחרדה.

ב-2014 בדקו כמה חוקרים את ההשפעה של אימון QE על הביצועים תחת לחץ של 20 מתמחים לכירורגיה.

המשתתפים חולקו ל-2 קבוצות: קבוצה שעברה אימון על הטכניקה בלבד, וקבוצה שעברה אימון QE. שתי הקבוצות קיבלו הדרכת וידאו על סוג האימון שלהן ו-וידאו אישי לתיקון טעויות, כלומר, קבוצת הטכניקה על הביצועים ברמה הטכנית, וקבוצת ה-QE על ביצועי מיקוד המבט שלהם במטרה.

בסיום האימונים הם נבחנו בשני תנאים – ביצוע בתנאי לחץ נמוכים, וביצוע בתנאי לחץ גבוהים (1).

‍

מה הם מצאו?

כאשר השוו בין תוצאות המבחן של שתי הקבוצות בתנאי הלחץ הנמוכים לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות, אבל כשהשוו את הביצועים תחת לחץ גבוה קבוצת ה-QE שימרה את רמת הביצוע שלה מהאימונים וביצעה טוב יותר מהקבוצה שעברה אימון טכניקה בלבד.

גם במחקרים שצפו בביצועים ספורטיביים עלו ממצאים דומים, כאשר מחקרים על יורים וקשתים מקצועיים מצאו שהספורטאים שלא נחנקו תחת לחץ ושמרו על רמת ביצועים גבוה היו גם אלה שמיקוד המבט שלהם במטרה נשמר ואף התארך במקביל לעלייה בלחץ (2,3,4).

‍

אז למה זה קורה, ובכלל, מה הופך את QE לטכניקה שמכילה את כל הטוב הזה?

הספרות המקצועית מעלה כמה אפשרויות, אך מבלי להיכנס למורכבויות השונות אפשר לתמצת את כולן לשורה תחתונה אחת (ולא בהכרח עד הסוף מדויקת) – QE משפרת את השליטה בהוצאת התנועה הרצויה, ומפחיתה את המעורבות של תנועות ומחשבות לא רצויות.

כלומר, נעילת המבט 'מנקה' את הביצוע מכל מה שלא תורם לו.

אחד ההסברים הנוירולוגים המעניינים בנושא הזה הוא שמיקוד מבט ארוך במטרה מעביר אלינו את המידע הרלוונטי לגביה (מיקום במרחב, מרחק, גודל וכו') דרך מסלול נוירולוגי שנקרא המסלול הדורסלי, על חשבון מעבר דרך מסלול נוירולוגי אחר בשום המסלול הונטרלי.

המאפיין המרכזי של המסלול הדורסלי הוא שהמידע שעובר דרכו מאפשר לנו להוציא תנועות מוטוריות איכותיות גם בלי להבין בדיוק מה אנחנו רואים. בניגוד אליו, המסלול הונטרלי מעביר מידע ויזואלי ומחבר אותו אל ידע (למשל, מה אני בעצם רואה) ואל זיכרונות שקשורים למה אני עושה. בצורה הזו, כאשר אנחנו משתמשים במידע שמגיע דרך המסלול הונטרלי אנחנו מחברים את הביצוע אל מחשבות על הביצוע, מה שעשוי להעלות את הלחץ והחרדה ובסופו של דבר לפגוע בו (4).

‍

על פניו נראה שהשימוש ב-QE עבורנו כמאמנים וספורטאים נחוץ וברור כשגם הדרך לאמן אותו, באמצעות מיקוד הספורטאי במטרה באופן חזרתי על ערכים אידאלים מסוימים, היא אופרציה יחסית נוחה לשימוש.

אבל, כמו כל בתחום בחיים ובטח באימון ספורטאים, הדברים הם לא שחור ולבן.

במאמר מ-2019 קבוצת חוקרים בראשותו של איאן ראנשואו (Ian Renshaw) מעבירה ביקורת על האופן שבו רוב המחקרים ממליצים לאמן QE.

טוענים, על סמך בסיסי אמפירי רחב, שהתנהגויות המבטים של ספורטאים (כלומר הדרך בה ספורטאים שונים מתמקדים במטרה) היא שונה ומגוונת ואי אפשר לגזור ממנה ערכים אידאלים. במילים אחרות, העבודה שניסוי כלשהו הראה קשר בין מיקוד מבט לאורך זמן ספציפי, במיקום ספציפי וכו', לבין הצלחה יתרה בביצוע, לא אומרת בהכרח שכל הספורטאים באותו ענף ירוויחו ביצוע טוב יותר אם ימקדו את המבט בדיוק לאותו זמן, באותו מיקום וכו'. למעשה, אנחנו יודעים שתנועות אידאליות או ביצועים אידאלים הם דבר די נדיר בספורט ושהניסיון לכפות אותם הוא בעל פוטנציאל להזיק לביצוע (5).

‍

אז מה בכל זאת אפשר לקחת מזה?

הקשר בין מיקוד מבט ארוך יותר מהרגיל לבין ביצוע מדויק יותר מבוסס היטב, ולכן השאיפה לאמן ספורטאים שידעו לנעול מבט במטרה נראה כמו משהו שבהחלט כדאי לנסות.

מצד שני, ייתכן ולא מומלץ להתחיל מיד עם מיקוד בערכים מסוימים (איפה בדיוק להסתכל, לכמה זמן ומתי לאורך הביצוע) משום שאלה אמנם נמצאו במחקרים כמועילים בקרב ספורטאים ומתחילים, אך ייתכן מאוד שהם מועילים רק עבור מי שביצעו אותם באותו ניסוי.

ההצעה שלנו:

הנחו את הספורטאים למקד את המבט בנקודה מסוימת, ולאורך זמן מסוים מבלי להגדיר את המיקום והזמן במדויק, אלא לתת לספורטאי למצוא אותם בעצמו כפי שמתאים ונכון עבורו בשיטה של ניסוי וטעייה.

אם השיפור מתעכב, אפשר לנסות להשתמש בערכים כפי שמופיעים בטבלה בפוסט הקודם ולראות אם יש שינוי.

‍

מקורות:

1. Causer, J., Vickers, J. N., Snelgrove, R., Arsenault, G., & Harvey, A. (2014). Performing under pressure: Quiet eye training improves surgical knot-tying performance. Surgery, 156(5), 1089-1096.‏

2. Behan, M., & Wilson, M. (2008). State anxiety and visual attention:

The role of the quiet eye period in aiming to a far target. Journal of Sports Sciences, 26, 207-215. 10.1080/02640410701446919

3. Vickers, J. N., & Williams, A. M. (2007). Performing under pressure: The effects of physiological arousal, cognitive anxiety, and gaze control in biathlon. Journal of Motor Behavior, 39, 381-394.

4.  Vickers, J. N. (2016). Origins and current issues in Quiet Eye research. Current Issues in Sport Science (CISS).‏

5. Renshaw, I., Davids, K., Araújo, D., Lucas, A., Roberts, W. M., Newcombe, D. J., & Franks, B. (2019). Evaluating weaknesses of “perceptual-cognitive training” and “brain training” methods in sport: An ecological dynamics critique. Frontiers in psychology, 9, 2468.

‍