לפרק הקודם מתוך לחשוב מהר, לחשוב לאט לחצו כאן.
כמה זה ישפיע על התוצאות שלנו אם ניקח 4 מקרים או ניקח 7 מקרים? או 3,276 מקרים?
ככל שניקח פחות מקרים, אנחנו מגדילים את האפשרות לתוצאה קיצונית.
ככל שניקח יותר מקרים, אנחנו מגדילים את הסיכוי לתוצאה שקרובה לאמת.
אבל איך זה קשור לספורט?
קודם תענו רגע על השאלה: אם הייתם צריכים לסכם ב-4 מילים את המשפט "בסקר טלפוני אצל 300 פנסיונרים, 60% תמכו בראש הממשלה", מה הייתם אומרים?
"קשישים תומכים בראש הממשלה," כנראה.
אבל אם היינו משנים את המשפט ל"בסקר טלפוני אצל 5 פנסיונרים, 60% תמכו בראש הממשלה", מה הייתם אומרים? ואם היינו אומרים שהסקר נערך אצל 500,000 פנסיונרים?
זאת המשמעות של כמות המקרים (או בשפה סטטיסטית - גודל המדגם).
מערכת 1 שלנו (אינטואיטיבית ומחפשת קיצורי דרך, זוכרים?) תיקח כל נתון ותכליל אותו ותשתמש בו כאילו אין שונות בין המקרים.
מערכת 2 שלנו (שקולה ומחושבת, זוכרים?), אם נאפשר לה, תחשוב מה המשמעות של הנתון, מה ההשפעה של כמות המקרים ומי המקור שלהם (לשכת ראש הממשלה? ראש האופוזיציה? מכון מחקר בלתי תלוי בצדדים?)
לחצו כאן כדי להיזכר במאפיינים של מערכת 1 ושל מערכת 2.
איך זה קשור לספורט?
למשל, אנחנו שופטים שחקנ/ית או מאמנ/ת אחרי מעט מאוד משחקים - לחיוב וגם לשלילה.
למשל, אנחנו שופטים את עצמנו אחרי כל כך מעט מקרים. מנסים משהו כמה עשרות פעמים בודדות, ומתבאסים שלא הולך לנו.
למשל, אנחנו מחליטים החלטות לגבי היריבה אחרי ששמענו מאמן אחד מספר עליה, בלי צפייה במספיק משחקים.
למשל, אנחנו נוטים לחשוב שיש דבר כזה "יד חמה".
מחקר סטטיסטי רחב ומרשים הגיע למסקנה שזה לא קיים. אין דבר כזה סיכוי גדל והולך לקלוע.
מאמנים נותנים לקבוצה הוראות להעביר את הכדור לשחקן הזה.
שחקנים מעודדים את החבר לזרוק עוד ועוד.
היריבה מנסה למנוע ממנו לקבל את הכדור.
בשביל אירוע שסטטיסטית לא קיים.
אנחנו (מערכת 1 שלנו, ליתר דיוק) נוטים למצוא דפוסים גם כשאין כאלה. גם כשהמציאות היא אקראית.
אנחנו מקדישים יותר מדי תשומת לב לתוכן של המסר, ופחות מדי למידע על המקור שלהם.
הסברים סיבתיים לאירועים מקריים הם בהכרח שגויים.
