המפיק המוזיקלי ריק רובין בתובנות על קליטה ומודעות, קושי ופרפקציוניזם.
אדם צעיר אחד ניגש לאדם זקן ששאב מים מהבאר בכלי קטן.
הזקן עשה זאת לאט ובתשומת לב רבה.
הצעיר, שרצה לעזור לזקן, הציע לו גישה יותר מהירה ויעילה.
הזקן הקשיב ואז אמר: "אני חושב שאמשיך לעשות זאת בדרך שאני רגיל. ככה אני נדרש להתרכז בכל תנועה קטנה ולהקדיש תשומת לב גדולה לעשות את זה היטב. אני מתאר לעצמי שאם הייתי עושה את זה בדרך שהצעת זה היה הופך להיות קל יותר, ואז כבר לא הייתי צריך לחשוב על זה בזמן העשייה. ואם אני משקיע בזה כל כך מעט זמן וכל כך מעט תשומת לב, אני מניח שהטעם של המים לא היה טעים כמו הטעם שלהם כשאני משקיע תשומת לב וזמן."
האמנות נמצאת מסביבנו.
אמנים הם אנשים בעלי אנטנה רגישה ולכן הם מסוגלים לקלוט את האמנות ולתרגם אותה ליצירה.
האנטנה שלהם רגישה כי הם היו צריכים אותה כדי להגן על עצמם משום שעבורם הכול כואב הרבה יותר. אמנים מרגישים הכול בצורה הרבה יותר עמוקה.
כשאנחנו ילדים, אנחנו כמעט לא חשים הפרעות בקליטה בין הרעיונות שאנחנו שומעים לבין ההפנמה שלהם בחיינו.
אנחנו מקבלים רעיונות חדשים בשמחה ולא משווים אותם לדברים אחרים שאנחנו כבר מאמינים בהם.
אנחנו חיים ברגע הנוכחי ולא דואגים מהעתיד. אנחנו ספונטנים וסקרנים. אפילו החוויות הכי רגילות מעוררות בנו פליאה.
עצב עמוק והתרגשות ענקית יכולים לבוא רגעים ספורים זה אחרי זה. אין העמדות פנים, אין היקשרות לסיפורים חיצוניים.
אמנים שמסוגלים לשמור על התכונות האלה, מסוגלים ליצור אמנות ברמה גבוהה.
למרות שאנחנו לא יכולים לשנות את הדברים בהם אנחנו מבחינים, אנחנו יכולים לשנות את היכולת שלנו להבחין.
עיניים פתוחות או סגורות. נפש פתוחה או סגורה.
אם נשקיט את מה שנמצא בפנים, נוכל לשמוע יותר טוב מה שנמצא בחוץ.
אם נשקיט את מה שמחוץ לנו, נוכל לשמוע יותר טוב מה שנמצא בפנים.
חפשו את מה שאתם מבחינים בו אבל אף אחד אחר לא רואה.
מודעות צריכה רענון תמידי.
אם זה הופך להיות הרגל, אפילו הרגל טוב, זה יצטרך לעבור שדרוג שוב ושוב.
עד שיום אחד, נשים לב שאנחנו כל הזמן במודעות, בכל מקום בו אנחנו נמצאים.
ואז אנחנו מוכנים לקבל הכול מהסביבה.
לחיות את החיים כאמן זה אימון יומיומי.
או שאנחנו חיים כך או שלא.
אין שום היגיון בלומר שאנחנו לא טובים בזה.
זה כמו להגיד "אני לא טוב בלהיות נזיר."
או שאנחנו חיים כנזיר או שלא.
אנחנו נוטים לחשוב שיצירתם של אמנים היא תוצרת שהם מפיקים.
היצירה האמיתית של האמנים היא דרך החיים שלהם.
אנחנו לא יכולים להיכנס לאותו נהר פעמיים כי הנהר זורם ומשתנה, וגם אנחנו.
לא משנה כמה נתאמן על תשומת לב, תמיד יהיה משהו חדש לשים אליו לב. זה תלוי בנו למצוא אותו.
גם אנחנו תמיד משתנים, צומחים, מתפתחים. אנחנו לומדים דברים ושוכחים דברים. רגשות, מחשבות ותהליכים לא מודעים חולפים דרכנו. התאים בגופנו מתים ומתחדשים. אף אחד אינו אותו אדם במהלך כל היום. גם אם הסביבה הייתה נשארת זהה כל הזמן, אנחנו משתנים וזה גורם לנו לתפוס אותה אחרת. וכך משתנה גם האמנות שלנו.
אנחנו לא מושלמים.
יש בנו פגמים - פיזיים, נפשיים או אחרים.
היצירה שלנו מושפעת מהפגמים שלנו, וזה מה שהופך אותה לייחודית.
אם מחשב היה יוצר יצירות, הן היו זהות. לא היה בהן ייחוד.
הייחודיות שלנו הופכת את היצירה שלנו ואת החיים שלנו למעניינים.
יצירה אמנותית היא לא תחרות.
יחד עם זאת, קשיים ואתגרים הם חלק מתהליך היצירה, ואם אנחנו מעדיפים לא ליצור כי קשה לנו עם התגובות ליצירה, יכול להיות שאמנות היא לא דרך החיים שמתאימה לנו.
הקושי הוא חלק מהתהליך.
אנחנו לא מחויבים ליצור כי יש לנו כישרון או שאנחנו כבר טובים בזה. זו ברכה בה זכינו. זו זכות. אנחנו בוחרים בזה. אף אחד לא מכריח אותנו.
אם אנחנו מעדיפים לא לעשות את זה, אז לא נעשה.
כל יצירות האמנות הן עבודות שלוקחות זמן. סוג של ניסוי מדעי.
אנחנו לא יודעים מה תהיה תוצאת הניסוי. מה שהיא לא תהיה, אנחנו נקבל מידע מועיל שיעזור לנו לקראת הניסוי הבא.
אם נצא מנקודת הנחה שאין טוב או רע, נכון או לא נכון, אז נוכל ליהנות מתהליך היצירה בצורה יותר מלאה.
אנחנו לא משחקים כדי לנצח. אנחנו משחקים כדי לשחק. ובסופו של דבר, לשחק זה כיף.
פרפקציוניזם מפריע לכיף. לפעמים אנחנו מנסים לשכלל משהו עוד קצת, ואז כשכבר התקדמנו אנחנו מבינים שאנחנו לא כל כך אוהבים את מה שיצא.
עדיף לפעמים להישאר עם הגירסה הלא-מושלמת.
אוסקר וויילד אמר שיש דברים שהם חשובים מדי מכדי לקחת אותם ברצינות. אמנות היא אחד מהדברים האלה.
