החלק הראשון כאן.

‍

POINT FOR THE ASSIST

האב הרוחני דין סמית' הנחיל ורוי יישם.

בקרוליינה מדגישים את המשחק הקבוצתי בין השאר ע"י הקרדיט שהם נותנים בהצבעה על מי שמסר את האסיסט.

נשמע בנאלי, מה הם באמת מיישמים את זה? כן.

המנטרה שליוותה את ה-TAR HEELS לאורך כל הדרך היא play hard, play smart, play together. ועד כמה קלישאתי שזה נשמע ה"הצבעה" על השחקן שמסר את האסיסט הייתה חלק מזה.

בארצות הברית כמו בארצות הברית, מסורת בונים מלמטה. במחנה הקיץ שרוי הזמין אותי לאמן בו, בפגישת ההכנה של המאמנים זה אחד העקרונות שלרוי היה חשוב שיעברו כחוט השני באימונים.

לא סתם הם אוהבים להשתמש הרבה במילה CULTURE.

סיסטם לפני יצירתיות

אחד הדברים הקשים למאמן ישראלי הוא לראות עד כמה מרובעים האמריקאים האלה.

והיום אחרי שהתמזל מזלי ללמוד מאמנים ישראלים מעולים שיצא לי לעבוד במחיצתם, זה אפילו עוד יותר בולט.

ועדיין, יש משהו מוערך בזה שאנחנו כצוות מקצועי החלטנו שזה מה שאנחנו עושים, וכשזה לא עובד לא נלך לטריק הבא בספר, אלא נעשה את זה עוד ועוד עד שנשפר את רמת הביצוע, כי אנחנו ננצח בכדורסל שלנו.

נשמע רומנטי מדי? במידה רבה כן, ואני חושב שיש בשיטתיות הזאת משהו שהוא על גבול הבוקיות, אבל שוב, אני חושב שדווקא לנו הישראלים, שחיים רוב הזמן מחוץ לקופסא, הדבר הנכון הוא לחוות מה קורה שחיים בתוך שיטה ברורה, לאורך שנים, וחווים איתה עליות וירידות לאורך עונה ובעונות שונות, אבל דבקים בה.

האימון מתוזמן על הדקה

אחד הדברים שהיה מעניין לראות את השוני בהם זה תכנון האימון.

ברוב האימונים בהם הייתי במכללות השונות קיבלתי בכל פעם את תוכנית האימון מודפסת.

באותה שנה שבה ידעתי שאני לא הולך לאמן אלא להשתלם, ניצלתי את הזמן עד לטיסה כדי לצפות באימונים של מאמנים ישראלים נהדרים כמו רון נווה, אורן אהרוני, וגיא גודס.

באימון הראשון מעבר לים זה היה די שוק עבורי שאליוט, מנהל הקבוצה בפרדו, ניגש אלי והגיש לי דף עם תוכנית האימון מודפס. כשהגעתי לקרוליינה זה כבר היה דבר שבשגרה.

אצל קליפרי בקנטקי זאת הייתה במקרה הטוב המלצה, אצל רוי בהיבט הזה האימון מתוזמן על הדקה.

יש שעון גדול שפועל בהתאם לתרגול והתרגולים תואמים אחד לאחד בתוכנית האימון.

אני מניח שיש כאלו שיתחברו לגישה של רוי: סדר, ארגון, הכרת החומר על בוריו ובהתאם לכך תזמונים מדוייקים של האימון. וברור שיש בזה יתרונות גדולים בעיקר בהיבט הגופני של ניטור העומסים, כמו גם היכולת לבקרה ומעקב. אני מודה שדווקא בהיבט הזה אני קצת יותר מתחבר לגישה הקליפרית שהמילה AGAIN חזרה בה שוב ושוב ללא התחשבות יתרה במה רשום למאמן הישראלי ההוא בדף.

כשראשיד וואלס הגיע

ממש לפי היציאה לטורניר ה-NCAA ולפני המשחק הראשון מול הרווארד, הופיע באימון ראשיד וואלס, שחקן עבר במכללה ולימים שחקן NBA מוביל.

הוא היה שם לאורך האימון ותפס שחקנים לתיקונים קטנים.

אני זוכר שזה היה מרשים עבורי: היכולת של מאמן לתת מקום למישהו שמביא ערך מוסף גם אם הוא לא חלק מהעונה כולה, והמשפחתיות וגאוות היחידה הזאת שכל כך מטפחים שם בתרבות: פעם TAR HEEL תמיד TAR HEEL.

לימים, כשאימנתי את קבוצות הנערים שלי, לפני הפלייאוף הגיעו שחקני המחזור הקודם שכבר היו שחקנים נוער "ותיקים" והיו חלק מהאימון. שיחה עם השחקנים, עזרה בתרגולים שונים, ובימוי אויב (השחקנים המרכזיים שנרצה לעצור אצל היריבה), תוך כדי שהם מקבלים ממני את האור הירוק של רוי, לתת הערות של שחקנים שכבר היו שם.

להגיע לאימון יום אחרי הפסד

ב-2.2.2015 נכנסתי לאימון יום אחרי הפסד קשה ליריבה המושבעת דיוק.

למי שפחות מעורה, מדובר באחת היריבויות הגדולות בספורט האמריקאי.

להמחשה: באחד הברים שאליו הלכתי בצ'אפל היל, המשתנות בשירותים היו בדיוקנו של מייק ששבסקי המאמן האגדי של דיוק...

המשפט הראשון שרשום לי במחברת מאותו אימון הוא "סך הכל אווירה טובה, לא הייתי יכול לנחש שהם אחרי הפסד."

רוי וויליאמס וכל מי שהיה באולם באותו יום הם אנשים תחרותיים, אבל נדמה שבפילוסופיה של רוי יש הלך רוח שמתעקש להשרות אווירה טובה לאורך הדרך.

מי שחי בקבוצה הישגית יודע כמה עונה היא ארוכה, דינמית, אינטנסיבית, כמה אתה חי את חברי הקבוצה, הצוות והתוצאות, ואיזו רכבת הרים רגשית זאת. ואולי, בעונה כל כך תחרותית, רק כך אפשר להחזיק עונה אחרי עונה: עם פרופורציה ומשפחתיות שרוי כל כך טיפח.

להיות דמות שהיא יותר מאיש מקצוע

רוי וויליאמס הוא חצי אל במדינת צפון קרוליינה, הוא דמות מוכרת בכל בית ולא רק אצל חובבי הכדורסל (בעצם כולם חובבי כדורסל..), הוא הפנים של תוכנית הכדורסל ובמידה רבה של האוניברסיטה.

והוא עובד בזה.

הוא עומד בראש צוות שכולל שלושה עוזרים, שני מאמני יכולת גופנית, אנשי וידאו, רופא, פיזיותרפיסטים, מנהלי קבוצה, מנהלי אופרציה, מזכירות, וכ-10 מנג'רים (סטודנטים שזכו להתנדב ותפקידם לנגב את המגרש כשמישהו נופל, להחזיר כדורים, ולרשום סטטיסטיקה תוך כדי אימון).

אני אתן דוגמא למה זה אומר "עובד בזה":

פעם בשבוע יש תוכנית רדיו שמשודרת ממסעדת TOP OF THE HILL, במרכז הקמפוס, ובה מראיינים במשך שעה את רוי וויליאמס, כשהסועדים הגיעו כדי לראות את זה בלייב ובין ביס לביס מקשיבים רוב קשב ומוחאים כפיים על כל תשובה.

אני יודע על מאמנים שהיו מוותרים גם על הראיון של הדקה וחצי בסוף משחק, אבל רוי מבין שהוא לא רק מאמן – הוא עמוד האש של המחנה הזה שהוא למעשה מסורת של עשרות שנים, מרצ'נדייז במיליוני דולרים, עבר מפואר, וגיוס עתידי של שחקנים.

אז נכון שהמקצועיות היא הדבר הראשון, אבל ממש ניתן לראות כמה מעבר לסקאוטינג על היריבה הבאה ולשרטוט תרגיל ב-TIMEOUT הקרוב, רוי ער לכך שיש פה משחק בקנה מידה גדול שהוא שחקן מרכזי בו, ודואג לאורך כל הדרך להיות הדמות הזאת עבור התוכנית.

מאמן שהוא דמות אבהית

אחד הדברים שאי אפשר לראות במשחק בטלוויזיה או בניתוחי המשחק שיש ביוטיוב, הוא את האווירה היומיומית, הגישה האמיתית שנוקט מאמן או צוות מקצועי לאורך עונה, וזה אולי הערך המוסף הגדול ביותר שיש בלהיצמד למאמן לאורך תקופה ארוכה ולתהות על ניהול הקונפליקטים היומיים.

כולנו גאונים בלשבת על הספה ולדעת מה בדיוק היה צריך המאמן לעשות, אבל כל מי שאי פעם חווה עונה כמאמן בקבוצה תחרותית יודע שזה יצור חי ודינמי שמשתנה מיום ליום ויש כל כך הרבה משתנים וכל כך הרבה קונפליקטים לנהל.

הדבר אולי המרשים ביותר בעיניי אצל רוי, היה היכולת שלו לדרוש המון, ולעתים, בעיקר במשחקים, להיות מאוד חריף כלפי שחקניו, ועדיין לראות אותו יום אחרי יום באימונים משרה אווירה אבהית, מלווה בחיוך ובאכפתיות לאורך כל העונה.

הייתי מאמן צעיר, וזאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את היכולת הזאת שלימים תסתבר לי כקריטית בניהול קבוצה.

פעם דיוויד בלאט אמר בהרצאה "איך אני רוצה להיות קואץ' קרטר, אבל אני לא. כל אחד והדרך שלו."

אז אני לא יכול להעתיק את זה, ויש לי את האופי שלי שהוא די רחוק ממה שתיארתי, אבל אם יש דבר שאני מזכיר לעצמי לעתים תכופות - הוא היכולת לדרוש ובו בזמן לנהל את הקבוצה עם חיוך ואווירה אבהית של רוי.

סוף דבר

קשה לסכם את החוויה האישית ומקצועית שחוויתי שם שכללה היבטים רבים:

חוויה של תרבות, ובעיקר תרבות ספורט, חוויה זוגית עם גילי שהגיעה בתור חברה שלי וחזרנו נשואים, תסכול והתרגשות מלא נודע, היכולת לנהל אירוע כזה מבחינה כלכלית, הבנה בכל מה שקשור לקשר היהודי והישראלי, הכרות אישית עם מגוון של אנשים, טורים שכתבתי לוואלה ספורט, שיחות עם אנשי מקצוע מתרבות שונה, התנסות באימון כדורסל במחנה בחו"ל.

כל אלו הפכו את המסע הזה למיוחד, בלתי נשכח, ותקופה שהשאירה בי חותמת משמעותית, וכשאני כותב כעת כמה שנים אחרי, עם ניסיון שצברתי ובהסתכלות דרך משקפיים אחרים, זה אפילו מחדד עד כמה.

אני בעיקר מוקיר ומודה להמון אנשים שהיו חלק בדרך.

בהקשר של הטור הזה, לרוי וויליאמס מגיעה תודה גדולה על הקבלה שלי כמאמן זר באימונים והידע שאפשר לי להיחשף אליו, אבל התודה הגדולה שמגיעה לו ממני היא על דבר שהוא כנראה בכלל לא ער אליו.

אני לא אהפוך להיות רוי וויליאמס ואין לי שום אפשרות או כוונה להעתיק את מה שהוא עשה, אבל ההשראה שהוא העניק לי – בתרגיל אימון, בהערה, מחווה לשחקן, אקשן התקפי, ראיון בסוף משחק, חידוד הגנתי וכו' – הם הדברים שאי אפשר לכמת אותם, שפוגשים אותך בכל מיני צמתים לאורך הדרך, והם אלו שהפכו את החוויה שלי לכל כך משמעותית.  

תודה לגלעד, שהתעקש שאכתוב, מה שהכריח אותי לחזור לרשמים המקצועיים שלי ולקח אותי שוב גם לתחושות ולחוויות. מקווה שדרך כך הצלחתי גם לתת ערך לכל מי שקרא.

תודה לך, שהגעת עד כאן וקראת.

מוזמנים לתקשר

golanjablo@gmail.com