זה החלק השני.
חלק ראשון - המועדון - בלחיצה כאן.
בדומה לברצלונה, איאקס, המועדון בו גדל יוהאן קרויף, היה מועדון רב ענפי.
קרויף היה שחקן קריקט טוב והצטיין גם בבייסבול.
הוא ראה בכל סוגי הספורט וריאציות זה של זה. בתור תופס, אתה צריך לדעת מי נמצא איפה, כדי שתוכל לזרוק להם את הכדור ולהספיק לפסול את החובט או את הרץ. אתה צריך שתהיה לך תפיסה מרחבית.
עוד על חשיבות הגיוון אצל ספורטאים - בלחיצה כאן.
קרויף גדל ליד האצטדיון והיה מגיע לטאטא את היציעים בחופשות מבית הספר.
כשהיה בן 17 כבר פתח בהרכב בקבוצה הבוגרת, והירשה לעצמו לעצבן את הוותיקים כשהוא ואמר להם לאן לרוץ ומה לעשות. הוא ראה לא פחות מהם, והוא האמין שכל אחד בקבוצה זכאי לומר משהו אם זו אמת.
קרויף והמאמן שלו ריינוס מיכלס פיתחו באיאקס סגנון משחק שישנה את הדרך בה מסתכלים על כדורגל בכל העולם.
לא היה לזה שם, אבל בעולם קראו לזה total football.
כל שחקני הקבוצה החליפו עמדות ותפקידים. היה קשה לדעת מי משחק איפה. כל שחקן היה צריך לחשוב עבור עצמו ולבצע התאמות במיקום שלו בהתאם לאחרים.
קרויף חשב על המשחק בצורה גיאומטרית. מסירה בקו ישר קדימה יכולה יחסית בקלות להיחטף על ידי ההגנה. מסירה הצידה לא תקדם את הכדור במגרש. אבל מסירות באלכסון - הנה רעיון. אף מגן לא יכול לשמור על שני קווי מסירה אלכסוניים קדימה בו זמנית. אז איאקס יצרו משולשים.
קרויף היה מסתובב במגרש. זו אחת הסיבות שאיאקס היו צריכים לעשות התאמות רבות כל כך במבנה שלהם - כדי להכיל את התנועה הבלתי פוסקת שלו.
הוא הסביר: אם שחקני ההגנה לא יבואו איתי, אני פנוי. אם הם יבואו, הקבוצה שלהם בחיסרון כי הם זזו מהעמדות.
יום אחד בזמן ריצה בהרים, קרויף אמר למצלמה - "אין שום אלמנט של משחק בזה. כרגע זה מרגיש כמו מקצוע, לא כמו תחביב."
קרויף האמין שהיופי של המשחק לא פחות חשוב מהניצחון בו. לשחק כדורגל מכוער רק כדי לנצח היה פגיעה באוהדים ופגיעה בשחקנים.
עוד על חשיבות הכיף באימונים - בלחיצה כאן.
כשקרויף עבר לשחק בארה"ב, הוא היה צריך לעזור לשווק את המשחק.
הוא גילה תחום חדש לגמרי - הוראה.
בכל השתלמות, בכל פרזנטציה, הוא היה זה שמדבר ומדגים. הרגעים האלה זרעו את זרעי קריירת האימון שלו.
הוא אמר דברים שאפשר להשתמש בהם בכל מגרש:
תמיד למסור לשחקן הכי רחוק שאפשר קדימה. לא למסור לרוחב, כי אם שחקן חוטף את זה הוא כבר עבר שני שחקני הגנה. לא למסור לרגליים של השחקן, אלא מטר קדימה, זה מכריח אותו לרוץ אל הכדור ומעלה את הקצב של המשחק. תמיד למסור לרגל הטובה של השחקן שמקבל. לקבל את הכדור עם הפנים לשער של היריב. אם יש עליך שני שחקנים או שלושה, למסור לצד השני של המגרש. ההיגיון אומר שיהיו חסרים שם שחקנים. עזוב את השחקן הכי גרוע של היריבה ותן לו לקבל את הכדור. כשהוא מקבל, לחץ עליו. אם אתה מרגיש שאתה משחק לא טוב, פשוט מסור לחבר שלך לקבוצה מסירות פשוטות כמה פעמים, זה יחזיר לך את הביטחון.
"ואם מישהו יקשית את הכדור מעליי?" שאל השוער שלו כשקרויף אימן באיאקס וביקש ממנו להגיע לפעמים עד חצי המגרש.
"תמחא לו כפיים," ענה לו קרויף.
הוא ציפה מהם לשחק כמוהו ולחשוב כמוהו.
פעם מגן רץ אליו לספסל לבקש הנחיות. "תפענח את זה בעצמך" אמר לו קרויף.
גם ג'ינו אוריימה היה אומר את זה לשחקניות - לחצו כאן.
הוא הכריח אותם להיות חופשיים. הוא קיבל בברכה את היוזמות שלהם, אפילו את הגרועות.
"כולם אומרים שטקטיקה מגיעה מהמאמן. ברוב המקרים היא מתחילה ממנו, אבל השאר זה השחקנים."
קרויף תמיד שיחק כמו מאמן, ועכשיו הוא אימן כמו שחקן.
הוא השתתף בתרגילי המסירה ולפעמים עמד במקומות לא נכונים כדי לראות אם מישהו יתקן אותו.
מול כל המנהלים בברצלונה הוא עמד נחוש שהם לא ייכנסו לחדר ההלבשה - המקדש של השחקנים.
מה הטעם להיות מאמן ראשי אם אתה לא יכול להחליט מה שאתה חושב ולעשות מה שאתה רוצה?
קרויף קידם את פפ גווארדיולה לקבוצה השנייה ואז לראשונה. הוא זיהה בו הבנת משחק ולימד אותו להחביא את החסרונות שלו.
אם אתה רזה וחלש, אז אתה לא צריך לרדוף אחרי שחקנים ולתקל אותם. אבל הוא כן צריך לדעת איפה לעמוד ולאן לזוז כדי לא להצטרך לתקל. וכשהם היו בהתקפה, השחקן הכי איטי הזיז את הכדור הכי מהר.
סיירולו, מאמן הכושר, הסביר את נקודת המבט שלו: על פני 5 או אפילו 20 מטרים, יש שחקנים שרצים מהר יותר מגווארדיולה, אבל אם אני מכניס לתחרות גם תשומת לב לשחקנים אחרים במגרש וקבלת החלטות לפני שינוי כיוון, אז גווארדיולה הוא הכי מהיר.
אצל קרויף מהירות הייתה תכונה אינטלקטואלית.
רומאריו היה "דמות שלילית" אבל השחקן הכי טוב שקרויף אימן אי פעם, הוא אמר.
כשרומאריו שיחק הוא רוב הזמן עמד, כנראה נמנם על המגרש. אבל כשהוא החליט שהוא רץ, סימן שהוא ראה משהו והיה צריך למסור לו את הכדור.
מזכיר מישהו?
