בחודש מאי 2020 התארחה אלישה קלארק בשיחת זום עם השחקניות וצוות האימון של האקדמיה לכדורסל בנות.

היא סיפרה על הדרך שעברה שכללה התחלה צנועה, המשך מדהים, מעבר לא פשוט לכדורסל מקצועני ויכולת הסתגלות שהפכה אותה לשחקנית חשובה בקבוצה הטובה בעולם.

‍

ש: איך התחילה הקריירה, איך המשיכה, החיים כשחקנית כדורסל צעירה.

ק: לא שיחקתי כדורסל כל חיי. קראתי, שיחקתי עם בובות. התחלתי מאוחר, כיתה ז-ח. זה היה משהו לעשות אחרי בית הספר. לא היה מדהים. לא הייתי רצינית עד כיתה י'. הייתי גם בכדורעף ובאתלטיקה, ובכדורסל התחלתי כדי לשמור על כושר. בטנסי בכיתה י' כדורסל זה ה-דבר. רק שם למדתי רגל ציר, מסירה עם הרצפה. התאהבתי באתגר להשתפר ולהצליח כל מה שמאמנים ביקשו.

ש: איך התמודדת עם הצורך להשלים פער?

ק: חשבתי על זה, הרי הן היו מתקדמות יותר ממני, ולא ידעתי לקלוע והייתי צריכה לעשות את זה במשחקים לפני המון אנשים, ואני, אם אני עושה משהו, אני רוצה להיות הכי טובה בו. העובדה שלא הייתי ברמה של החברות לקבוצה הניעה אותי לרצות ללמוד יותר מהר. זה היה עוד אתגר להגיע לרמה שלהן בזמן קצר יותר. התאמנתי על מה שצריך. היו קשיים. לא צריך להשוות את עצמך לאחרים, צריך לרצות להשתפר. יש את הקטע של העבודה הקשה שלא תמיד מדברים עליו. רציתי להיות שחקנית כדורסל ממש טובה, והתאמנתי בהתאם.

ש: עברת בכל מיני מקומות, וזה נראה שבכל מקום לקח זמן למאמנים לראות כמה את קשוחה, להכיר ביכולות שלך. לא התייחסו אלייך בתור כוכבת.

ק: המנטליות שלי קשוחה. הרעב להיות יותר טובה ממה שאני. לכל סיטואציה יש אחרות שיותר טובות ממני, ולקחתי על עצמי לברר מה החוזקות שלי, מה אני יכולה לתרום שהן לא יכולות לתרום. הלך הרוח של לעשות מה שאני יכולה ולא לצפות שייתנו לי משהו הביא אותי למקום שאני בו עכשיו. עבדתי עבור כל מה שקיבלתי והשגתי. הוכחתי לכולם שאני טובה לא פחות, למרות שהתחלתי מאוחר. דרושה הרבה אחריות עצמית. אני לא מאיה מור, לא טוראסי, אבל זה מה שאני יודעת והן לא. זה הלך הרוח שלי. המטרה שלי היא לחזור כל שנה טובה יותר במשהו אחד.

ש: דרוש משהו נוסף, כי כולם אומרים שהם עובדים קשה. מה היה האקסטרה שלך?

ק: להבין מהמאמנים שלי על מה אני צריכה לעבוד. המאמן ירצה לשים אותך בעמדה שתעזור לקבוצה. תפקידך לשבת עם המאמן ולהבין מה לעבוד מחוץ לאימונים כדי להשיג את המטרה שלך לטווח ארוך. אולי את שחקנית פנים מצוינת, אבל אם תלמדי גם להיות שחקנית חוץ טובה, זה יעזור ממילא לקבוצה. בכל מקרה את צריכה לחשוב, מה אני רוצה להשיג עוד X שנים? כדאי לכתוב מטרות, כי צריך לעזור לקבוצה, אבל צריך לעזור לעצמי להתקדם. אני ממשיכה לעשות את זה גם עכשיו. אני משתמשת בזה. גם בתקופה האחרונה כשהייתי בבית ולא היו חברות לקבוצה או מאמנים שדחפו אותי, הזכרתי לעצמי מה חשוב לי וזה גרם לי להמשיך לעשות, גם כשהיה לי קשה.

ש: מה שמפריד אותך מהרבה שחקניות זו המסירות שלך והתשוקה שלך להגנה.

ק: הייתי סקוררית כל הקריירה, לא הייתי שומרת גרועה אף פעם, אבל תפקידי היה לקלוע. רק בשנה הראשונה שלי בWNBA הבנתי שאני צריכה לעשות משהו שאחרות לא. כולן שם יכולות לקלוע. במה את טובה שאחרות לא? במה את מדהימה שכולן עושות טוב? לא הייתי אופציה לזריקה לסל בקבוצות ששיחקתי. תהיתי מה אני יכולה לעשות כדי להשתלב ברוטציה. קייטי סמית', טנישה רייט – שמתי לב שהן קשוחות גם בהגנה ולמדתי מהן. זה נראה לי כיף, התחלתי לשאול אותן. עברתי מלהיות שחקנית פנים ל-להיות שחקנית חוץ, ושאלתי אותן איך אתן שומרות על שחקניות חוץ? האתגר היה גדול ורציתי לעמוד בו. התחלתי ללמוד שחקניות. הפכתי להיות שחקנית בחמישית העונה של ההגנה. אני יודעת מה כל אחת אוהבת לעשות בכל צד של המגרש. כשאני צופה בשחקנית, אני יודעת מה היא עושה פחות טוב ומכוונת אותה למשל. טוראסי היא לא עצירה, אבל רציתי שתזרוק זריקות באחוזים נמוכים. זה כיף לי.

ש: המעבר בין עמדות במגרש הוא מנטלי? שחקניות בדרך כלל לא אוהבות לשחק בעמדה 4, אבל למעשה את בעמדה 4, ועושה דברים של "גארדיות".

ק: זה בהחלט מנטלי. הרבה יותר מאשר פיזי. אפשר להתאמן על לקלוע אבל לא תמיד הכדור נכנס. את לא בטוחה בעצמך פתאום, את לא מכירה את המצבים השונים. גם לי זה קרה במעבר מקולג' למקצוענית. היה מסע. היו שלבים שהייתי צריכה לעבור, ולפעמים הלוך וחזור. בישראל המשכתי לשחק בפנים למרות שבארה"ב שיחקתי בחוץ. ואפשר להצליח בכל מקום אם את מסתכלת על זה בצורה הנכונה. והכדורסל של היום הולך לרב-גוניות. לי יש יתרון בתור גארדית כי אני רגילה לשחק מול שחקניות פנים. יותר קל להסתגל. אי אפשר לדעת. ואם שחקנית הפנים נפצעת וצריך אותך כדי לנצח? תגידי שזה לא נוח לך?

ש: מה ההבדל בין לשחק באירופה לשחק בארה"ב ואיך התאמת את עצמך למעברים ביניהם?

ק: ההבדל בין המקומות האלה הוא הפיזיות. בארה"ב זה דורשני הרבה יותר. באירופה חלק מהקבוצות חזקות וחלק פחות, אבל בארה"ב לכל קבוצה יש 12 שחקניות טובות ממש. זה כל הזמן לשחק חזק. זה מאתגר גם מנטלית. באירופה צריכה למצוא דרכים לשמור על החדות הזאת כדי להיות מוכנה ל-WNBA. באירופה המשחק יותר פתוח, יותר מרווח. אין הרבה שחקניות פנים, יש יותר מגוון במה שהשחקניות עושות.

ש: איך את מתגברת על מכשולים? איזו עצה יכולה לתת לשחקניות לזמנים קשים.

ק: לצפות שזה יקרה. אלה החיים. יהיו רגעים קשים. קורה לכולם. עבורי, אמונה תופסת חלק משמעותי בחיים שלי. אני מתפללת. אני גם מנסה למצוא חיובי בשלילי. בטוח יש שיעור ללמוד. ברגע שאת מסתכלת על זה ככה, זה עוזר לעבור רגעים כאלה בצורה יותר קלה. גם כשנפצעתי ולא יכולתי לשחק חצי עונה בצרפת, זה היה משבר. זה לא קרה לי מאז התיכון. חיפשתי ניצחון קטן כל יום בזמן השיקום. אתמול לא נגעתי בקרסול והיום אני כבר יכולה. ואפשר להשתמש בזה בכל מקום בחיים. לעודד את החברות. למצוא משהו אחר שאני יכולה לתרום בו.

ש: כמה ההורים שלך היו חלק מהמסע שלך, המשפחה בכלליות, אנשים אחרים שתמכו בך?

ק: המשפחה שלי תמיד תמכו בי ובמה שעשיתי. הם לא היו ממש מעורבים, אני היחידה שעושה ספורט ברמה מקצוענית במשפחה. הם בעיקר במוזיקה. הם צופים במשחקים שלי, אבל לא מעורבים באופן פעיל. החברות שלי עד היום הן השחקניות ששיחקתי איתן וגם הן מדברות איתי, לפעמים על הצד המקצועי. זה איזון נעים, שיש כאלה שיודעות מה עובר עליי במגרש וכאלה שלא אכפת להם מה עשיתי על המגרש והם אוהבים אותי לא משנה מה.

ש: איך זה לשחק בנבחרת ישראל? עבורנו זה בית, איך את מרגישה לייצג את ישראל ברמה הבינ"ל?

ק: בהתחלה ממש התרגשתי. אף פעם לא שיחקתי בנבחרת לפני כן. רציתי לעשות דברים שיכבדו את המדינה. השחקניות קיבלו אותי כאילו נולדתי בישראל. גרמו לי להרגיש מקובלת וגאה שאני לובשת את המדים של הנבחרת. ישראל זה בית שני עבורי, פה התחלתי את הקריירה הבינ"ל שלי, התאהבתי במדינה ואני תמיד אזכור את זה.

ש: לפני כמה זמן ביקשנו מכל שחקנית לבחור שחקנית שהיא מודל לחיקוי, חלק בחרו בך. אחת השחקניות שבחרה בך רצתה לדעת איך זה הרגיש להיות חלק מגמר ה-WNBA ולזכות?

ק: וואו. זה מדהים. זה משהו שאת תמיד רוצה, אבל אי אפשר לדעת אם זה יצליח וזה תלוי בקבוצה שאיתך, אבל ברגע עצמו זה היה כל כך לא אמיתי. זכיתי באליפויות בכל מקום ששיחקתי, אבל ברמה הכי גבוהה בעולם, להיות בסיטואציה שעוד כמה משחקים המטרה הזו מושגת... וואו. אבל ברגע הזה, כל מה שהתרכזתי בו היה 40 דקות של המשחק. אי אפשר אחרת. הכול יתפורר. חייבים להתרכז במשחק עצמו. כשצפיתי במשחק האחרון אחרי שנתיים, הייתי עצבנית כאילו לא ידעתי שניצחנו. לא הבנתי איך הייתי כל כך רגועה במשחק עצמו. ואחרי המשחק הבנתי מה התרחש, וכל העבודה שעשיתי, להצליח לתפוס מקום בסגל, בקושי לשחק, ואז בשנה השביעית לזכות, אני לא יכולה להאמין שזה קרה.

ש: איך את מטפלת בעצמך כשיש שתי עונות ברצף, שנה אחרי שנה (אירופה ומיד אחרי זה WNBA)?

ק: יש לי מאמנת יכולת גופנית שמלווה אותי שנים, ואחרי שהיא עזבה את הקבוצה לקחתי אותה בתור מאמנת אישית. אני חייבת להישאר חזקה לאורך כל העונה. וגם, אני ממש משקיעה בהתאוששות שלי. שינה זה חלק גדול בהתאוששות והגוף מתקשה להחלים כשלא ישנים הרבה. אם את מתאמנת על מיכל דלק ריק, את פוגעת בעצמך. LOOP עוזר לי להבין מה אני צריכה. אם התאוששתי אני יכולה להתאמן שוב חזק. אני מבשלת. הגוף משתמש במה שנותנים לו. כשהייתי צעירה עשיתי שטויות בתחום הזה, אבל כשמתבגרים מבינים את החשיבות.

ש: מה מבדיל אותך מאחרות?

ק: ההלך רוח שלי. מה שאני עושה אני רוצה לנצח. אני מאוד תחרותית. אני רוצה להגיע לפני הבנאדם שאיתי במדפים בסופרמרקט. אני ניגשת לכדורסל מנקודת מבט מנטלית של "אני אנצח כי אני יודעת מה את רוצה לעשות ואני אקח לך את זה ונראה אם תצליחי להגיב לזה". אני מסוגלת להראות לחברות שלי לקבוצה שאני אעשה מה שצריך כדי שננצח, וזה יוצר קשיחות קבוצתית. לא מעניין לי מי את. שתינו שורכות שרוכים באותה צורה. זה קרב על המגרש וזה מניע אותי. אני מצפה שזה יקרה.

‍

לפוסט המרכזי של התובנות לחצו כאן.