"אפשר בקלות לחשוב שאתה צריך להיות סוג של סופר-גיבור כדי להפוך להיות הדמות הראשית בתיאטרון העולמי שהספורט הפך להיות." אמר steve wojciechowski.
"העצה הכי טובה שקיבלתי (וכמובן, לא הקשבתי לה) הייתה "אל תנסה לעשות את הכול היום"."
הרבה אנשים חושבים שתפקידו של המנהיג זה לעשות הכול בעצמו, לתת ללא הפסקה ולחסל מחסומים ומכשולים בעזרת החוכמה האינסופית שלו.
אנשים כאלה נדבקו באינדיבידואליזם כרוני.
זו לא מחלה רשמית, אבל המון אנשים שאפתניים בתפקידי מנהיגות חדשים נדבקים בה, והיא גורמת להם לעבוד שעות נוספות ללא צורך נראה לעין, למנוע מעצמם ומאחרים זמן עם המשפחה, לישון לא טוב, לאכול עוד פחות טוב ולהישחק לחלוטין.
מוזר שדווקא בתפקיד המאמן - תפקיד שנסמך כל כך על תקשורת ועבודה עם אחרים - המאמנים הכי שאפתניים גם מפגינים אינדיבידואליזם כל כך חזק.
קייסי סטוני הייתה שחקנית בינלאומית, וכשקיבלה הצעה לאמן קבוצה בוגרת, לא רצתה להגיד לא ולא ידעה מה מצפה לה. היא הייתה יוצאת מהבית ב-6:00 וחוזרת ב-19:00 במקרה הטוב, ואז עוד ממשיכה אל תוך הלילה עם שיחות במחשב. הילדים שלה למדו לשנוא כדורגל כי הוא לוקח מהם את אמא שלהם.
אמה הייז אימנה שנים בצורה הזאת.
כדורגל נשים נמצא בצומת בו הוא נחשב מקצועני כי רוצים למשוך עוד שחקניות טובות, עוד ספונסרים, עוד קהל, אבל למעשה רוב השחקניות מחזיקות בעבודה נוספת כי המשכורות עדיין לא מספיק גבוהות.
אחרי הלידה, היא קיבלה נקודת מבט אחרת.
היא דואגת יותר גם לעצמה וגם לאחרים שבאחריותה. חלק ממה שלמדה היה לבנות סביבה שיכולה להתקיים גם בלעדיה. יש גבול דק מאוד בין להיות בעל תשוקה שעוזרת להרים אנרגיה לבין להיות בעל אובססיה ששואבת אנרגיה מאחרים.
הייז נשבעה שזה לא יקרה לה שוב.
מועצת המנהלים האישית שלה כוללת מאמן נשימה, חבר מאמן שמלווה אותה, יועצת התנהגות ועוד חברה שמאמנת ומייעצת לה.
"זה חיוני שתהיה דמות חיצונית שמייעצת איך להתמודד עם דילמות שאת לא בהכרח יכולה לפתור עם הצוות שלך. אני צריכה נייטרליות."
עוד על מועצת מנהלים אישית בלחיצה כאן.
לפוסט המרכזי עם כל הפוסטים מהספר Second set of eyes - לחצו כאן.
