כבר באחד העמודים הראשונים ביל ראסל חולק איתנו את השיחה האחרונה שלו עם רד אאורבך. שיחה רגילה כזו, ששני חברים מנהלים. גם כשאחד מהם (אאורבך), חולה ונמצא ימים בודדים מסיום חייו.
הציטוט הראשון שסימנתי בזמן קריאת הספר היה של ביל הצעיר ששואל את אביו אם הם עניים.
"לא," ענה לו אביו. "אנחנו מרוששים. עניים זה הלך רוח. מרוששים זה מצב זמני."
הסיפור השני שמלמד מי היה ביל ראסל קרה בשנתו השלישית בקולג'. הוא הוביל את הקבוצה שלו להיות ההגנה הטובה בארה"ב, היו לו ממוצעים של 20 נקודות ו-20 ריבאונדים למשחק, הוא היה היחיד שנתן בלוקים באותה תקופה, הם זכו באליפות המכללות, ובסופו של דבר שחקן אחר זכה בפרס שחקן השנה, מקבוצה שהייתה מקום שלישי במחוז שלהם. כשניסו לכתוב עבור ראסל את הנאום בו הוא מברך את יריבו על הזכייה בפרס, הוא סירב בטענה שזה לא מעשה מוסרי, ונשבע שלא יהיה אכפת לו יותר מה אחרים אומרים או חושבים על המשחק שלו. יהיה אכפת לו רק מניצחונות.
ראסל מספר שכאשר שאלו את אאורבך איך הוא מתכונן להסתדר עם כל כך הרבה שחקנים טובים בקבוצה הוא אמר "הם עשרה ואני אחד... שהם יסתדרו איתי." ולמרות שהיה קשוח איתם ודרש מהם המון, ידע להתייעץ ולבקש את דעתם מתוך הבנה שהם יודעים לא פחות ממנו.
הוא מספר בהמשך גם שהדבר מספר אחד במערכת היחסים ביניהם לאורך השנים בתור שותפים לקבוצה או בתור חברים לאחר מכן, היה שאאורבך ידע להקשיב. והוא לא רק הקשיב, הוא גם פעל בצורה שתראה שהוא אכן הקשיב.
עוד דרך בה אאורבך הצליח לתקשר עם שחקניו היא שהוא התאים את שיטת המשחק ואת הסגנון שלה לשחקנים שהיו בסגל. הוא נהג לומר לשחקנים שהם בקבוצה משום שיש להם מיומנות מסוימת, וזה תפקידו להביא אותה לידי ביטוי במסגרת הקבוצה.
רוב המאמנים אומרים לשחקנים שלהם "אני לא יודע מה עשית בקבוצה הקודמת שלך, אבל פה עושים את זה." אאורבך פעל אחרת.
דרך נוספת היא שהוא התאמץ מאוד לא להפוך את התקשורת עם שחקניו לאישית. ביקורת אישית היא דבר שלא עוזר לשחקן להשתנות, בטח לא כשהיא מופנית אליו מול שאר חבריו לקבוצה. למשל, כששחקן היה מאחר, הוא פשוט היה משלם לאחד מהצוות דולר על כל דקה שאיחר, והיה נכנס לאימון. את אאורבך לא עניינו הסברים, הוא רק רצה שיתאמנו וישחקו כמו שצריך.
פעם, הסלטיקס היו עם רצף הניצחונות השני בטיבו בכל ההיסטוריה של ה-NBA, והיה לו מאוד חשוב לנצח את המשחק הזה, שהיה מול הקבוצה החלשה בליגה. הוא אמר לכל אחד מהשחקנים שעליהם להיות בחדר עד 23:00 ושהוא יתקשר לחדרים שלהם לוודא שזה אכן כך. כולם עשו כמו שאמר להם, ולמחרת הפסידו בהפרש גדול מאוד. ראסל מודה שזו הפעם הראשונה ששמע מאמן מתנצל. זה גרם לו להעריך את אאורבך יותר.
ראסל כותב שתמיד שאף לשחק את המשחק המושלם: אחוזי קליעה, אחוזים מהעונשין, ריבאונדים, בלוקים, חסימות, אסיסטים, חסימות עבור חבר לקבוצה ושיחות.
ככל שעובר הזמן אני חושב שראסל הוא בין השחקנים החשובים ששיחקו את משחק הכדורסל.
לצפייה בפלייליסט שהוקדש במיוחד בשביל ביל ראסל - לחצו כאן.
לספר ברוח דומה שכתב קארים עבדול ג'באר על מאמנו ג'ון וודן - לחצו כאן.
