למרות שמאנל אסטיארטה מעולם לא אימן או שיחק כדורגל, פפ גווארדיולה רצה אותו בצוות שלו כשקיבל את המינוי לאמן את ברצלונה.
אסטיארטה מילא את תפקיד זוג העיניים הנוסף גם בבאיירן מינכן וגם במנצ'סטר סיטי.
עולם הכדורגל מאוד תחרותי וגווארדיולה לא היה לוקח סתם חבר כדי שיארח לו חברה. מערכת היחסים ביניהם עמוקה יותר מזה.
אומר אסטיארטה: "התפקיד שלי הוא לעזור לו ביומיום. התפקיד שלו בודד ויש עול כבד שעליו לסחוב, אבל אני מנסה לעזור לו בכל דרך שאני יכול."
עוד קצת על מערכת היחסים הדיסקרטית ביניהם - באנגלית - כאן.
כאשר המחקר של אנדרס אריקסון על מומחים התפרסם, כולם נתפסו לכמות השעות שיש להשקיע באימון. המספר 10000 שב ועלה, אבל הרבה שעות אימון זה לא הדבר היחיד שהופך אנשים למומחים.
הם צריכים גם מאמן.
המאמן הזה צריך לתת משוב בונה, גם אם הוא לפעמים כואב.
המומחה צריך מאמן שלא מתחשב רק ברגשות שלו אלא גם מניע ודוחף אותו לרמת ביצוע גבוהה יותר.
גם במחקר שבוצע עבור הספר SWC נכתב שכל המאמנים שהגיעו לרמה בזכותה הם נבחרו להשתתף במחקר העידו שהיה מישהו (לפעמים קראו לו מנטור) שהיה משמעותי מאוד עבור הלמידה שלהם.
מחקר מדעי לרוב לא נוטה להשתמש במילים כמו "כל" או "מאוד". עד כדי כך השפיעו האנשים האלה.
כשאתה נהיה מאמן ראשי ברמה הגבוהה של הספורט, דבר מוזר קורה. אנשים חושבים שאתה יודע הכול. הם חושבים שאתה לא מרגיש לחץ או מפקפק בעצמך. הם חושבים שאתה לא צריך משוב ושאם כן, זה תפקידם לתת לך אותו. ואם הם לא יבואו, ואתה בכל זאת רוצה להתקדם, אתה צריך מישהו שיעשה זאת עבורך.
הטובים ביותר יודעים שהם טובים מאוד, אבל גם יש בהם סקרנות ורצון אדיר ללמידה. ניל קרייג, שליווה את מאמן הרוגבי הידוע אדי ג'ונס במשך שנים, קורא לזה performance ego.
לפוסט המרכזי עם כל הפוסטים מהספר Second set of eyes - לחצו כאן.
