במשפחת בליצ'יק לא היו מתלוננים. היו מגדלים ירקות בגינה והיו עובדים קשה.
סבא וסבתא של ביל בליצ'יק הגיעו לארצות הברית מקרואטיה. במשפחת בליצ'יק לא היו מתלוננים. היו משתמשים במה שיש, היו חוסכים, היו מגדלים ירקות בגינה והיו עובדים קשה.
ביל בליצ'יק הפך לסלבריטי, אבל זאת לא הייתה הכוונה.
הוא ממשיך להתלבש בביגוד פשוט, הוא מדבר בכנות ואצלם במשרדים לא תוכלו לדעת שיושבים שם המאמנים הטובים בעולם.
אין גביעים, אין פוסטרים ענקיים או שלטים שמצביעים על ההצלחה האדירה שלהם.
וזה לא שאין לו אגו – יש לו אגו שמכוון אותו להיות הטוב ביותר במקצוע שלו – אבל הוא מכוון את עצמו לעבוד קשה, למצוא פתרונות ולדאוג שהקבוצה שלו תעשה מה שהיא אמורה לעשות. לנצח.
כשהפך להיות המאמן הראשי של הפטריוטס, הוא כבר ידע אילו תפקידים לתת לכל אחד מהמאמנים בצוות, אבל את התפקיד הפשוט ביותר, וגם החשוב בעיניו – צפייה בווידאו של עצמם ושל היריבות – הוא השאיר לעצמו.
בתיכון, ביל בליצ'יק התאמן אצל סטיב סורוטה.
סורוטה האמין שאין צורך לשחוק את הנערים באימונים מלאים עם התנגשויות. הוא רצה לשמור עליהם בריאים ככל האפשר. הוא רצה שהם יהיו בכושר ושיתאמנו היטב.
התכנית כללה שני אימונים בהם עברו על המשחק שהיה ועל המשחק שיהיה, אימון אחד בו משחקים כמעט כל האימון, וביומיים האחרונים לפני המשחק הבא אימונים קלים, כאלה שבעיקר מתעסקים בפילוסופיה של המשחק הקרוב.
כדי לוודא שהם אכן ייהנו, סורוטה נתן להם להשתעשע באופן חופשי.
פשוט זרק להם כדורי פוטבול ונתן לשחקנים שאמורים לתפוס מסירות דווקא למסור אותן, לשחקנים שאמורים לחסום שחקני הגנה דווקא לרוץ לתפוס מסירות.
מדי פעם הם היו מגלים שיש להם יכולת נסתרת בתפקיד אחר במגרש, אבל בעיקר – וזה היה חשוב כי הם רוב הזמן היו עסוקים בלרצות את המורים, את ההורים ואת המאמנים שלהם – בעיקר סורוטה רצה שהם ייהנו.
הקשרים בין המאמנים בעולם הפוטבול היו חשובים מאוד עבור כולם.
במקצוע תובעני כזה, בו אתה יכול להיות על גג העולם חודש אחד ובשבוע שאחרי להתרסק, היה חשוב להכיר אנשים שיוכלו לעזור לך, והיה חשוב לעזור לאחרים בדיוק מאותה הסיבה.
אולי אתה למעלה עכשיו, אבל עוד שבוע זה עלול להשתנות.
השנה בה בליצ'יק היה בצוות בבולטימור הייתה שנה מהמרגשות בחייו.
הוא גילה שלא רק שהוא אוהב את העבודה הזו, אלא שהוא טוב בה.
הם היו נותנים לו משימה, הוא היה נעלם לתוך אחד החדרים, ולא יוצא עד שהיא הושלמה.
ואז הוא היה מבקש עוד, והם נתנו לו עוד.
בהתחלה הם היו שולחים אותו להביא קלטות שהגיעו משדה התעופה, אבל אז הבינו שהם מבזבזים שעתיים מתוך יום העבודה שלו על נסיעות, והפסיקו לשלוח אותו.
בליצ'יק הבין את העניין מהר מאוד.
הרבה שחקנים או מאמנים מגיעים מהתיכונים למכללות או מהמכללות למקצוענים וחושבים שבגלל שהם היו בקבוצה טובה או ניצחו כמה משחקים הם כבר מבינים הכול.
הם לא.
דרושות הרבה התאמות, לפעמים משבוע לשבוע. ודרוש מוסר עבודה.
לבליצ'יק היה מוסר עבודה גבוה מההתחלה. זה היה בזכות החינוך של אבא שלו ובזכות הזמן שלו בקולג' של חיל הים.
שם לא היו הולכים הביתה בחמש, או בשבע. היו הולכים כשהעבודה הושלמה.
2 בלילה? מה עוד יש לעשות? הוא פעם העיר מאמן ב-3 כי מצא משהו שאולי יוכל להשתמש בו. הוא צדק.
בליצ'יק ידע מה המאמנים של היריבות חושבים, והוא היה מומחה בעבודות הקטנות שכל מאמן מתחיל צריך.
הזרעים לזכייה בכל הסופרבולים האלה נזרעו כבר אז.
בליצ'יק רכש מספיק ניסיון כדי להבין שקול רועם או צעקות מאיימות הן לא הדרך למערכת יחסים פוריה עם שחקן.
השחקן צריך לדעת שהמאמן יודע על מה הוא מדבר ויכול לעזור לו להשתפר. זה הבסיס למערכת היחסים ביניהם.
ומה שבליצ'יק לא ידע לא הפריע לו.
"ידעתי שאני יודע ללמוד, יותר טוב מכל האחרים. היכולת שלי ללמוד דברים חדשים הבדילה אותי."
הסוד להצלחה מבחינתו היה יכולת הארגון שלו. "ככל שאתה יותר מאורגן אתה ממוקד יותר, מבזבז פחות זמן ומתקדם יותר מהר בתור מאמן."
עוד פוסטים בנושא למידה? לחצו כאן.
גם במשחקים בליצ'יק היה מנצל את הידע ואת ההכנה שלנו, ושם הופיע מאפיין נוסף:
הוא היה יכול, ברגעים הלחוצים ביותר, לקחת צעד אחד אחורה ולהסתכל במבט קר ומחושב מה הקבוצה שלו עשתה עד עכשיו, מה עשתה היריבה ומה הם יצטרכו לעשות במהלך הבא.
כאשר היה צעיר בעיקר רצה לזכות בכבוד של אנשי המקצוע – שחקנים ומאמנים.
ככל שהתבגר והשיג את הכבוד הזה, הבין שהוא עשוי לבוא גם עם חדירה לתחושת הפרטיות שהיה חשוב לו לשמר.
למרות שהוא בין המאמנים המובילים, אם לא הנחשב אי פעם, עדיין יש כאלה שמתלוננים על היותו אדם לא נחמד בגלל הופעותיו בתקשורת.
עוד על אנשים לא נחמדים בלחיצה כאן.
הישירות הזו, חשב עיתונאי שצפה בו וכתב עליו הרבה, הפריעה להרבה אנשים.
לא היו העמדות פנים ולא מסתוריות.
לא היו ציניות או משחקי מוחות.
בליצ'יק פשוט אמר מה שהוא חושב, וזהו.
הוא היה אותנטי. הוא היה עצמו.
הרבה אנשים התרגלו והעדיפו שאחרים יהיו לא אותנטיים, אם הם מתנהגים בצורה מנומסת ונחמדה.
בליצ'יק לא תמיד היה נחמד, אבל הוא תמיד היה עצמו.
הוא לא היה משחק את התפקיד של המאמן. הוא היה המאמן.
ה"נחמדות" הזו כללה גם את הדרך בה הוא והצוות שלו מגייסים שחקנים אליהם לקבוצה.
פעם הם היו מטיסים אליהם שחקן, אוספים אותו משדה התעופה בלימוזינה, מביאים אותו למסעדה יוקרתית, מאכילים אותו בסטייק ומשקים אותו ביין.
הם לא קבוצה של לימוזינה ויין. הם קבוצה של בשר ותפוחי אדמה.
הם צריכים לקחת שחקן בזכות האופי שלו והנכונות שלו להתאים את עצמו לשיטה של הקבוצה.
הם לא צריכים לקחת כוכב עם יכולת גבוהה שרק דואג לעצמו.
אלה השחקנים הלא נכונים וזו הדרך הלא נכונה.
עם זאת, הייתה אמונה אצל השחקנים ששיחקו אצלו:
להישאר איתו, גם אם הוא מתנהג אחרת ממה שהייתם מצפים ממאמן להתנהג.
להקשיב לו, גם אם הוא ואמר דברים אחרים ממה שהייתם מצפים ממאמן לומר.
לעשות מה שהוא אומר, גם אם זה שונה ממה שמאמנים אחרים דורשים.
אולי לא מיד, אבל מאוד בקרוב, זה ישתלם לכם.
אחרי שטום בריידי נבחר בדראפט (שני סיבובים מאוחר יותר ממה שחשב), הוא לא שיחק אותה מאוכזב.
הוא רצה להוכיח לכולם שהוא יכול להיות חלק מהליגה הזו.
הוא היה מתנהג מחוץ לשעות האימונים כאילו אין דבר כזה שעות מחוץ לאימונים.
הוא היה יושב וצופה בווידאו ומנתח מהלכים. הוא עשה זאת בשקט, כאילו לא רצה שאף אחד יידע את זה.
בריידי, כמו המאמן שלו, היה student of the game. לחצו כאן כדי לקרוא על עוד כאלה.
אחרי שכולם היו הולכים הביתה, בריידי היה משתמש בחלק מהשחקנים הצעירים שהוחתמו בקבוצה והיה מנהל אימונים משל עצמו עבורם.
השרתים היו תוהים אם זה בסדר שבריידי מונע מהם ללכת הביתה, והמאמנים בצוות של בליצ'יק היו אומרים להם שזה בסדר. שיישארו.
בריידי היה קורא בקול את המהלכים, כאילו הם עכשיו במצב הכי מלחיץ במשחק, ומשתמש בדיוק בשמות שהשתמשו המאמנים בספר המהלכים של הקבוצה, אותו הוא כבר ידע בעל פה.
לא רק זה, הוא ממש הצליח לגרום לשחקנים האחרים שהוחתמו להתאמן יחד איתו, תוך כדי שהוא משכנע אותם שזו הדרך היחידה שייתנו להם לשחק.
בריידי התנהג כמו מאמן. הוא התנהג כמו ביל בליצ'יק.
שחקנים לא אוהבים לחזור על אותם דברים שוב ושוב.
החוכמה אצל המאמנים הגדולים היא לשמור על החזרתיות בצורה שתאפשר לקבוצה להתקדם וללמוד, אבל בצורות ודרכים מגוונות מספיק כדי שהשחקנים לא יהיו שחוקים, וכן ייהנו.
באימוני קדם העונה שאחרי הסופרבול של 2004, הפטריוטס היו בטוחים שעכשיו שהם אלופים, צריך להתייחס אליהם כמו אלופים.
כאשר הם הפסידו את משחק האימון הראשון שלהם 0-31, בליצ'יק שמח קצת.
אולי עכשיו הם יתחילו להתאמן כמו שצריך.
עוד על חזרות באימון ואיך עושים זאת היטב.
פעם הגיע אחד השחקנים לבליצ'יק באחד מהימים החמים של אוגוסט, באמצע מחנה אימונים, וביקש מבליצ'יק בשם השחקנים יום חופשי. הם היו גמורים.
בליצ'יק אמר לו שלא ככה הדברים עובדים אצלם. שהם יצטרכו משהו בתמורה.
הם החליטו ששחקן מסוים יצטרך לתפוס בעיטת החזרה, אבל לא שחקן שזה בדרך כלל התפקיד שלו.
הווידאו מאותו יום לא פחות ממדהים.
שחקנים עוזרים לשחקן המסוים להבין מה לעשות עם הידיים, איך להכניס את הגוף מתחת לכדור, איך לשמור על הכדור שלא ייפול. כאשר הבעיטה הייתה כבר באוויר כל האימון נעצר וכולם צפו בנשימה עצורה.
עם התקרבות השחקן לכדור והכדור לשחקן, הכול כאילו עבר להילוך איטי.
השחקן תפס את הכדור ועשרות גברים מבוגרים התפרצו בשמחה, כאילו הם זכו עכשיו בסופרבול.
