הקבוצות הגדולות אי פעם מחזיקות בקפטנים בעלי תכונות מסוימות שאיפשרו להם להגיע לאן שהגיעו. פוסט רביעי בסדרה - תקשורת מעשית.
רוצים לדעת עוד על הספר The Captain Class? לחצו כאן.
לפרק הראשון בסדרה - עקשנות - לחצו כאן.
לפרק השני בסדרה - תחמנות - לחצו כאן.
לפרק השלישי בסדרה - הובלת מים - לחצו כאן.
בהוליווד, ממלכת הסרטים, הנאום הגדול ומעורר ההשראה הפך להיות כלי שמקדם את העלילה ויוצר שינוי בחייהן של הדמויות. זה נכון לא רק לדמויות פוליטיות או מנהיגים צבאיים, אלא גם לאסטרונאוטים, מורים לספרות, מאמנים וספורטאים.
זו גם הנקודה בה הקפטנים של הקבוצות הטובות בהיסטוריה סטו למרחק הכי גדול ממה שהיינו מצפים שמנהיגים יעשו. הם לא אהבו לשאת נאומים. למען האמת, הם הקפידו להימנע מהם.
קרלס פויול אמר שלא זוכר שנשא נאום כזה בזמנו בברצלונה: "זה לא משהו שאהבתי," אמר.
הקפטנים האלה גם נמנעו מלדבר על עצמם ולא נטו להרחיב על נושא המנהיגות – שלהם או בכלל.
אפשר היה להניח, אם כך, שהקפטנים הללו הם פשוט מהסוג השקט, אולי ביישן. זה, כמובן, רחוק מהאמת כשמדובר במגרש. במגרש הם קולניים, הם מכוונים, הם נוזפים ומעודדים.
קרלה אוברבק, קפטנית נבחרת ארה"ב בכדורגל הייתה הראשונה להלל שחקנית שביצעה תאקל מוצלח, אבל אותה שחקנית, אם הייתה מפשלת, הייתה שומעת את אוברבק חזק מאוד באוזנה.
דידייה דשאן סיפר שבמסגרת הקבוצתית, הוא כמעט לא סתם את הפה: "דיברתי בחימום, דיברתי בחדר ההלבשה, דיברתי במגרש, דיברתי במחצית. והמשכתי לדבר גם אחר כך. אתה חייב לדבר. ככה מתקנים דברים."
"זה נכון שקצת ישבתי על שחקנים לפעמים, אבל תמיד מתוך כוונה טובה," אמר פויול. "זו הדרך שלי לגרום להם להמשיך לשים לב לדברים."
לרוב הקבוצות הטובות בהיסטוריה הייתה תרבות תקשורתית פתוחה, בה הוציאו מחלוקות לחלל האוויר, דיברו על אסטרטגיות ופתרו בעיות ללא דיחוי.
מחקר שפורסם בשנת 2000 בדק עשרות קבוצות שנדרשו לשתף פעולה. הקבוצות המוצלחות המעטות, אלה שהיו מסוגלות לפתח מודל מנטלי משותף של המשימה, הפגינו יכולת מרשימה של פתרון בעיות – גם בעיות בהן הקבוצה לא נתקלו בעבר. קבוצות בעלי תקשורת טובה יכולות להגיע למצב בו חברי הקבוצה יכולים לחזות איך יגיבו האחרים, גם במצבים שמעולם לא חוו. במחקר אחר, חוקרים מ-MIT בחנו מה מאפיין תקשורת של מנהיגים בחברות מצליחות. האנשים האלה מסתובבים באופן פעיל, מייצרים שיחות קצרות ואנרגטיות עם אחרים בארגון. הם מתקשרים עם כולם באופן יחסית שווה ומוודאים שכולם מקבלים הזדמנות שווה לתרום.
עם זאת, מילים הן לא הכול, ואפילו לא הרוב.
מנהיגים יעילים בקבוצות מצליחות משתמשים גם בשפת גוף שעוזרת לחבר בין בני אדם. רוברט רוזנטל ושותפיו מאוניברסיטת הרווארד חקרו את הנושא של שפת גוף. הם חתכו קליפים של 10 שניות של מרצים באוניברסיטה, השתיקו את הקול ונתנו לסטודנטים שלא למדו בקורסים של אותם מרצים לדרג אותם במספר משתנים, כולל כנות, תמיכה, ביטחון, יכולת ועוד. הדירוג של המשתתפים בניסוי (10 שניות של קטע ללא קול) ושל הסטודנטים שלמדו אצלם (סמסטר שלם!) היו כמעט זהים. גם כאשר קיצרו את הקליפים עוד יותר, רמת הדיוק של המשתתפים בניסוי כמעט לא ירדה.
רוזנטל היה גם זה שטבע את המונח נבואה שמגשימה את עצמה בסדרת ניסויים מרתקת.
סן אנטוניו ספרס הגיעו במשך 19 שנים ברצף לפלייאוף ולקחו 5 אליפויות NBA. הם לא היו בראש טבלאות הסטטיסטיקה של רוב הפרמטים ה"נחשבים." הם היו בראש במדד אחד חשוב – תקשורת. הם דיברו זה עם זה המון.
טים דאנקן לא החשיב את עצמו בתור מנהיג קולני. הוא הרים קול לעתים רחוקות. "במשך השנים התחלתי לדבר קצת יותר, אבל לרוב הייתי פשוט טופח להם על השכם או שם להם יד על הראש."
מייקל פינלי, חבר לקבוצה לשעבר של דאנקן אמר פעם: "אם הייתי נכנס לאולם בפעם הראשונה ורק צופה בהתנהגות שלו, לא היית מנחש שהוא המנהיג של הקבוצה." פאטי מילס, עוד חבר לקבוצה של דאנקן לאורך שנים, אמר: "אם צריך להגיד משהו, הוא יגיד. אם לא, הוא יעזוב את זה. בגלל זה, כשהוא כן אומר משהו, כולם מקשיבים."
מה שכן משך את תשומת הלב הוא העיניים של דאנקן. אם חבר פיספס משימה הגנתית כלשהי, המבט שלו היה חודר. הוא היה נועץ מבט למשך 2 או אפילו 3 שניות. לא היה ספק מה הוא חושב. בפסקי זמן הוא היה מתמקם מאחורי פופוביץ' (המאמן) וכך גם רואה יותר טוב מה הוא כותב על הלוח המחיק וגם מסוגל לצפות בתגובות של חבריו לקבוצה. אחרי שפסק הזמן היה נגמר, דאנקן היה מוצא אחד או שניים, מדבר איתם, מכוון אותם לקראת המהלך הבא, נותן להם כיף או טפיחה על הישבן. בדיוק כמו המנהיגים המובילים במחקר של MIT, הוא היה בכל מקום ועם כל אחד. לא הרבה היו מתארים את דאנקן כמנהיג כריזמטי, אבל הוא התנהג בדיוק כמו המנהיגים הגדולים בכל החברות והקבוצות המובילות בהיסטוריה.
סגנונות התקשורת של המנהיגים הגדולים היו שונים זה מזה כמו טביעות אצבעות. לכל אחד מה שמתאים עבורו.
המנהיגים הגדולים לא שמרו מילים מעוררות השראה לרגעים המושלמים. הם תיקשרו בצורה יעילה ופרקטית, הקשיבו, התבוננו והכניסו עצמם לכל סיטואציה משמעותית.
עבורם, תקשורת היא לא תפקיד בסרט הוליוודי. הם ראו אותה כזרם בלתי נגמר של מחוות ידיים, שפת גוף, מגע ושיחות קטנות.
