הקבוצות הגדולות אי פעם מחזיקות בקפטנים בעלי תכונות מסוימות שאיפשרו להם להגיע לאן שהגיעו. פוסט שלישי בסדרה - הובלת מים.
רוצים לדעת עוד על הספר The Captain Class? לחצו כאן.
לפרק הראשון בסדרה - עקשנות - לחצו כאן.
לפרק השני בסדרה - תחמנות - לחצו כאן.
כאשר אריק קנטונה האגדי הושעה מכדורגל למספר חודשים, הפריע לו מאוד שהשחקן שהחליף אותו בתור קפטן של נבחרת צרפת היה דידיה דשאן. דשאן הוא שחקן מוגבל, אמר קנטונה, התפקיד היחיד שלו היה להעביר כדורים לשחקנים היותר טובים. הדבר הכי טוב שיש לומר על דשאן, הוסיף קנטונה, זה שהוא porteur d’eau, מוביל מים.
דשאן לא היה יהיר אבל היה גאה. הוא כבר הוביל בעבר קבוצות לתארים אירופאיים. הוא סיפר שהוא ניגש לקנטונה וביקש לדעת למה הוא התכוון באמירות האלה. קנטונה אמר לו לשכוח מזה. דשאן הפתיע את כולם כשאמר להם "לא אכפת לי להיות מוביל מים."
דשאן אמר בעבר ש"אי אפשר שכולם בקבוצה יהיו ארכיטקטים. צריך כאלה שיניחו את הלבנים במקומן." דשאן היה זה שמוסר לזידאן, ודשאן לא היה קפטן של אלופת אירופה לולא זידאן, אבל זידאן גם היה תלוי בדשאן, הוא היה צריך שמישהו יעביר אליו את הכדורים.
שחקנים ענקיים כמו ג'ורדן, פלה או בייב רות' היו כל כך גדולים בעיניי הציבור, שהציבור פשוט הניח שהם מנהיגים. בקבוצות הגדולות, שחקנים לא נוהגים לערער על ההנחה הזו. האוהדים, אחרי הכול, משלמים כדי לצפות בכוכבים. מתוך המחקר לספר עלה (בעיקר על ידי הקפטנים היותר בוטים) שבמציאות ההיררכיה בתוך הקבוצה הייתה שונה מאוד ממה שהציבור עשוי לדמיין.
רוי קין אמר בעבר שמי שנראה כשחקן מספר אחד הוא לא בהכרח הבוס בחדר ההלבשה. אלכס פרגוסון, שיודע דבר או שניים על מנהיגות והצלחה אמר שהוא מחפש "מנהיג, לא מישהו שייראה טוב על החלק העליון של העוגה."
כשהחברים של קרלס פויול בחרו בו פה אחד להיות קפטן ברצלונה, הקול היחיד שלא תמך בהחלטה היה פויול. הוא לא חשב שזה אתי לבחור בעצמו – דוגמה מצוינת לאיך קפטנים מהסוג הזה מסתכלים על תהילה. מנהיגות אמיתית יודעת לטפל בכל נושא שדורש טיפול, גם אם זה אומר לנהל את קו ההגנה או לעזור לאפסנאי לסחוב מים עבור הקבוצה.
במאמר שפורסם בשנת 1997 שמדבר על הדרך בה נתפסים אנשים שמעריכים את היכולות של עצמם יותר ממה שהיא במציאות וגם מתרברבים על כך (ספוילר: אנשים לא אוהבים אנשים כאלה...), מרחיבים הכותבים על הבעיות שמנהיג כזה עלול ליצור בחברה בה הוא נמצא. אחד הכותבים, סטודנט צעיר בשם טים דאנקן, לקח על עצמו להתנהג בצורה שונה במהלך קריירת הכדורסל שלו:
הוא לא ביקש יחס מיוחד, הגיע לכל האימונים ואיפשר לצוות האימון לבקר אותו על המגרש. על המגרש הוא קלע 29 נקודות בממוצע (בין המובילים בליגה הטובה בעולם), אבל גם חסם עבור אחרים, מסר לשחקנים שהיו פנויים, שמר חזק בהגנה והגן על הסל.
לא כולם מתחברים לסגנון כזה של שחקן. יסודי, צנוע, שקט. מי שכן התחבר היה הקפטן הכדורסלן השני ברשימת הקפטנים שהובילו קבוצות לרשימה המכובדת של הקבוצות הטובות אי פעם – ביל ראסל, שאמר "הוא חוסם לאחרים כדי להניע את ההתקפה, לא כדי לסדר לעצמו זריקות." כאשר דאנקן פרש ממשחק פעיל, אחרי 19 שנים, הוא זכה ב-5 אליפויות והוביל את הקבוצה שלו לפלייאוף בכל 19 העונות, וגם שבר את שיא המשחקים של שחקן בודד בקבוצה אחת.
אחד הפרדוקסים הכי גדולים בניהול הוא שהאנשים שרודפים אחרי משרות בכירות בצורה הכי בוטה גם בדרך כלל אלה שהכי פחות מתאימים למשרות הללו. ריצ'רד הקמן, פרופסור בהרווארד שחקר צוותים וקבוצות לאורך הקריירה שלו, הסיק שמנהלים טובים מגיעים למעמד שלהם כי הם מתנהגים כמו נגני ג'אז – מאלתרים ומבצעים ביחד עם הצוות שלהם, ולא כמו מנצחים שעומדים על במה ואומרים לכל אחד מתי לנגן איזה תו ובאיזו עוצמה.
קרלה אוברבק (Overbeck) הייתה הקפטן של נבחרת ארה"ב בכדורגל לנשים, מהקבוצות הדומיננטיות בהיסטוריה. אוברבק הייתה סוחבת את המזוודות של השחקניות האחרות מהאוטובוס עד לחדר שלהן במלון. "אני הקפטנית," היא הייתה אומרת, "אבל זה לא הופך אותי ליותר טובה מאחרות, ובטח לא לשחקנית כדורגל יותר טובה." באימונים, מחוץ לעיני הציבור, אוברבק הייתה דוחפת את עצמה לקצה, וגם את החברות שלה לנבחרת. באימונים, אחרי תרגיל כושר רצחני, אוברבק הייתה אומרת לחברות שלה שהתנהגו כאילו הן גוססות "פא-ינג נורבגיה עושות עכשיו תרגילים כאלה."
המאמץ שלה על המגרש וסחיבת התיקים מחוץ לו איפשרו לה להרוויח סוג של מטבע שהיא תוכל לבזבז לאחר מכן בכל דרך שתבחר. אם השחקניות לא היו מתאמצות מספיק, היא הייתה מסוגלת לתת להן בראש והן היו מקבלות כל מילה – אחרי הכול, היא זו שעושה הכול ואחר כך עוד סוחבת להן את התיקים.
בנבחרת הכדורסל הגדולה של ברזיל היו הרבה שחקנים שקל לכנות "מוכשרים," או כמו דבריו של דשאן – ארכיטקטים. אבל מנהיג של קבוצה לא צריך רק לכדרר יפה או לייצר נקודות. הוא צריך לדאוג כל הזמן, להיות ממוקד בפתרון בעיות, לדבר עם צוות האימון, לחפש מה הדרך הכי טובה לשחק, ולתווך בין השחקנים לבין המנהלים או צוות השיפוט. אי אפשר לתת לכוכב הגדול לטפל בכל זה. בברזיל, תפקיד ההנהגה היחיד היה סחיבת מים.
לאורך זמן, לאורך מאות רגעים קטנים של סחיבת מים, חסימות לקלעים וסחיבת תיקים, המנהיגים מאזנים את מערכת היחסים בינם ובין הכוכבים הגדולים והופכים את עצמם לבלתי ניתנים להחלפה.
