לא כל אחד מעז לגשת ולא כל אחד זוכה להתקבל ללימודי תואר שני בארץ אחרת.

הנה החוויות והתובנות של תום מהתקופה הראשונה שם, כולל התייחסות למצב הנוכחי של המאבק בנגיף הקורונה

‍

על המטרות לנסיעה:

להרחיב אופקים. לחוות איך דברים נעשים במקומות אחרים. זה לא שאין לנו מושג. אבל בארץ אתה רגיל שהכול סובב סביבך.

יש מישהו ממהרשה (ליד מדגסקר). נשוי פלוס ילדה בת חודשיים. הן במהרשה, הוא באוסטרליה. אנשים עושים מה שצריך כדי לקיים ולפרנס את המשפחה שלהם. זה נותן פרופורציות. כשצעירים מתלבטים אם ללמוד לתואר או איפה, זה מוזר לשמוע את השיקולים.

ואם אדם ממדגסקר עוזב את האישה והילדה לכמה חודשים, עולה השאלה:

ספורטאים – למה אתם לא במגרש?

בנוסף, בזכות הלו"ז של הלימודים, יש זמן לחוות את אוסטרליה עם המשפחה וגם זו מטרה. לא תמיד אלך לים עם הסטודנטים האחרים. יש משפחה ורוצה לחוות את החוויה הזו איתן.

צוות המרצים והמנחים:

כל מי שמלמד זה דוקטורים ופרופסורים שמפרסמים מאמרים וספרים וגם עובדים ומטפלים. המנחה שלי בקורס project proposal פרסם כבר שלושים מאמרים. מרצה אחר מעל מאתיים. אתה רוצה להקשיב לאנשים כאלה.

בעקבות המצב הנוכחי עם הקורונה, עשו שבוע חופש כדי שהמרצים יכינו את העברת החומר למצב החדש. אולי זה לא יהיה 100% כמו בתכנון אבל הם מחויבים לנושא. בנוסף, יש משהו נחמד בזה שאנחנו חווים משהו בפעם הראשונה – כולנו יחד. הם צריכים אותנו לא פחות ממה שאנחנו צריכים אותם. מתייחסים אלינו כאל קולגות, ועכשיו מרגישים את זה מאוד.

סגנון הלמידה:

זמן הכיתה זניח. חלק מהתואר מתרחש בכיתה ואז יש התנסות ומשימות בשטח. יש מבחני אמצע סמסטר, יש עבודות להגיש, אבל יש גם הרבה עבודה עצמית, קריאה בבית (אבל לא ישאלו אותך אם קראת).

סמסטר ראשון די מעשי, סמסטר שני יהיה יותר מעשי.

הכול מאוד מתודי. כתוב וברור ומובנה. יש unit outline. כתוב הכול על היחידה. לא יענו לך על שאלות שאפשר למצוא בדפים.

מתייחסים אליך כעמית למקצוע. אחת הדרישות לקבלה היא ניסיון קליני. אם תקרא ספר יהיה לך ידע. כאן מנסים לעשות אינטגרציה של הידע כדי להגיע ל-clinical reasoning. רוצים שנגיע למסקנה בעלת אחוזים גבוהים להיות צודקת. משלבים ידע, בדיקה פרקטית של המטופל וניסיון. רוצים ליצור מין תרשים זרימה לטיפול יעיל ומועיל.

מעבר לזה יש המון לקרוא. כל שבוע 8-12 מאמרים. יהיו מטלות להתכונן להצגה בכיתה להובלת שיעור אנטומיה. לעבוד על המחקר.

רוצים ומצפים שנתקשר זה עם זה, ומאפשרים את זה במהלך השיעורים. כל כמה שקופיות המרצה מעלה שאלה שקשורה לנושא. קחו חצי דקה ודברו עם מי שיושב לידכם. אי אפשר לשבת בשקט. אתה חייב ליצור קשר. היכולת לנהל דיון עם איש מקצוע אחר חשובה. וגם זה מגבש...

בעקבות המעבר ללמידה און ליין בגלל הקורונה, יש לנו חדרי פגישה וירטואליים שפתחה האוניברסיטה.

בשישי נפגשנו אני ושני נורבגים ועשינו הכנה לשיעור אנטומיה ביחד. בשיעורים יש אופציה להתחלק לחדרים. כל 5-6 מתפרקים לחדר נפרד. דנים בשאלה וחוזרים. לפעמים זה קצת מסורבל אבל חשוב להם שהחלק הזה של האינטראקציה בין הסטודנטים לא ייפגע.

יחס וגישה של הסטודנטים ואליהם:

אני פה. וואו. עבדתי קשה כדי להגיע לפה. אפשר לזרום. אפשר לעבור את המבחנים. צריך לעבור אותם בציון 50. אבל אני רוצה להוציא את המקסימום. לפתח את צורת החשיבה. לשפר את יכולת הניתוח. הלו"ז לא ממש עמוס. יש יומיים ארוכים יותר, שלושה ימים קצרים יותר. לא חובה להגיע להרצאות – כדאי להגיע. אתה בא כי יש דברים שמעניין אותך לדעת. להקשיב גם לשאלות של אחרים. אתה אחראי על הלמידה שלך.

הכול מוכוון לסיים כשאתה יותר ממה שהתחלת. לא רק בכמות הידע. בשיעור מצפים ממך להיות מוכן. להבין מה חסר לך או קשה לך מהמשימה לבית ולברר את זה.

בשיעור אתה צריך לנצל את הציוד והמרצים כדי ללמוד. תבוא כשאתה יודע מה אתה צריך ללמוד. עברת על הדברים. אל תיתן למרצה לעשות את העבודה. תהיה אקטיבי. השיעור בנוי מהשאלות שלנו.

העבודה בקבוצות. מדברים על הדברים שבנושא. אתה שואל שאלות את האחרים, נעזר אקטיבית במרצים. כל מה שאתה צריך לדעת כבר נשלח לך. השיעור נועד כדי לעזור לפתור בעיות שעלו בלמידה.

יש קורס שנקרא ADVANCED EVB PHYSOITHERAPY –  שמתעסק באיך קוראים מחקרים ומנתחים ברמה סטטיסטית. הנושא שלנו להצעת מחקר – איך פיזיותרפיסטים מחפשים ראיות לתמוך במה שהם עושים בקליניקה?

עכשיו בעקבות הקורונה והלמידה מרחוק, אין דבר כזה אין מה לעשות ואין ברירה. לא קיים. האוניברסיטה אחראית לתת לנו את התוצאה שלשמה באנו. השיטה תהיה שונה אבל נקבל את מה שבאנו עבורו. כשנחזור מהמצב הזה תהיה השלמה אינטנסיבית של דברים שאי אפשר היה לעשות.

על אוסטרליה:

המרחבים כאן מטורפים. רק מערב אוסטרליה – איפה שאני גר – הייתה המדינה העשירית בגודלה בעולם אם הייתה לבדה.

הרחובות גדולים. הכבישים גדולים. החניות גדולות. אין פקקים. יש מין הרגשה שאין מספיק אנשים. כל קילומטר יש פארק עם מדשאות והכול שמור.

אנחנו גרים בויקטוריה פארק, שהיא פרבר של פרת', 2.5 מיליון אנשים. הגודל over whelming. נראה שאנשים לא נמצאים בחוץ, או יותר נכון יש מרחבים עצומים אז לא רואים הרבה אנשים.

לפני שהתחיל המשבר עם הקורונה, הכול היה פתוח כל היום. גם שבת וראשון. בתור מדינה האוסטרלים נחמדים מאוד. מתחילים שיחה בתור, אוהבים תינוקות. פרת' מגוונת באוכלוסיה שלה. הכרנו כמה ישראלים שגרים פה. קנינו רכב מאתר יד שנייה. בחור ארגנטינאי עם אזרחות אוסטרלית. עשינו על האש איתם בשבת ועם עוד זוג מאורוגוואי.

עכשיו כשיש התייחסות למשבר, במערב אוסטרליה רמת הסגר יותר נמוכה כי אפשר לצאת לפארק ולא לפגוש אף אחד – לא כי יש סגר. כי יש המון מקומות ללכת אליהם – בים יש המון אנשים אבל לפחות 5 מטרים ביניהם פשוט כי יש מקום. לא מנסים להתרחק אבל הכול כל כך מרווח אז אין סיבה להתקרב יותר מדי. יש הגבלות (משלוחים, אוניברסיטה) אבל פחות מרגישים את זה ממה שזה היה עלול להשפיע כי לא צפוף בדרך כלל.

‍

לחלק השני לחצו כאן.